דמותה של עדת 'ביתא ישראל', היא יהדות אתיופיה, עוצבה מכוח פעולה רבת תנופה של נזיר מלומד אחד, שהציל את העדה מכיליון רוחני במאה ה-15. סיפורו של אבונה אבא צברה הצמיח יהדות מובדלת מתוך עולם שיהדות ונצרות, מלוכה ושפלות שימשו בו בערבוביה

המשימה שנטל על עצמו הייתה חשובה, אולי אף קריטית. הדת היהודית, שהייתה בעבר מפוארת ויציבה בכל רחבי הארץ, עמדה לפני כיליון גמור. התקופות הקודמות, שבהן הממלכה היהודית הייתה בשיא גדולתה ועוצמתה, כאילו נשכחו לגמרי. חייליו האכזריים של הקיסר הנוצרי זרע יעקב, שהתגאה בתואר 'משמיד היהודים', חיפשו אחריו בקדחתנות בהרים וביערות העד האפריקנים, מוכנים לטבחו מיד. אך הוא לא נטש את שליחותו: בחירוף נפש נדד בלילות מכפר לכפר, ממחוז למחוז, קיבץ את היהודים המבוהלים והנרדפים והישרה עליהם מרוחו. הוא חידש עבורם הלכות, חיזק את כוח עמידתם, ועודד אותם להמשיך לדבוק בדתם. לאחר מכן המשיך הלאה עם שותפו הנזיר – שלא היה אלא בן הקיסר הנוצרי שהתגייר בחשאי – אל הכפר הבא, בטרם יעלו על עקבותיו. למרות הסכנה העצומה, לא הייתה לו ברירה. הוא ידע שאם לא ישקיע את כל מאודו בכך, ייתכן שבעוד זמן קצר לא יישאר אף יהודי בכל העולם. כמו שאר אחיו היהודים החבשים, לא ידע אבא צברה שמעבר לגבולות ארצו קיימים יהודים אחרים. ניתוקה של העדה מהעולם היהודי היה מוחלט, ואורכה כמעט בלתי נתפס: במשך כאלפיים שנה, עד שהחלו מגעים ראשונים בין שליחים יהודים מאירופה לבין העדה במאה ה-19, רוב היהודים האתיופים פשוט לא ידעו ולא האמינו שחוץ מהם ישנם עוד יהודים בעולם.

אבונה אבא צברה (יש להגות סברה), הנזיר הקדוש שחי ופעל ברחבי אתיופיה במאה ה-15, הוא מגדולי אבותיה הרוחניים של עדת 'ביתא ישראל', ונחשב למחַיה ולמחדש היהדות החבשית. זכרו אהוב ונערץ בקרב העדה, ולאחרונה נחנך בית כנסת חדש על שמו בבאר שבע.

לא פשוט לספר על אבא צברה. ההיסטוריה של העדה האתיופית לא נשתמרה כמעט בצורה כתובה. מיעוטם של כתבים נפוץ בכל המרחב האפריקני, אך אצל היהודים התוסף לכך עוד גורם: ב-400 השנים שבין המאה ה-13 למאה ה-17, ימים אפלים הצרורים בזיכרון העדה כ'תקופת ההישרדות', ספגה האומה היהודית באתיופיה תבוסות ומהלומות קשות, ומאז חיו יהודיה באזורים מצומצמים יחסית והיו מדוכאים ונרדפים. חלקם נאלץ לגלות ממקום מושבו המקורי וספריו אבדו. עד היום מתרפקים זקני העדה על זכרה של גניזה חשובה שבה היה שמור אוצר של כתבים וספרים של העדה מאז היווסדה, בימי בית ראשון. הגניזה הוטמנה ככל הנראה באחת מהמערות שברובע המוסלמי בגונדר במהלך הרדיפות ואחר כך אבד זכרה. בעקבות האובדן, רצף הידע ההיסטורי של העדה חסר מאוד.

ויש סיבה נוספת למיעוט הכתבים: יהודי אתיופיה שמרו על האיסור הקדום להעלות על הכתב דברים שבעל פה. איסור זה הותר עם כתיבת המשנה, אך בתקופה זו כבר היו יהודי חבש מנותקים משאר יהודי העולם ולכן אצלם האיסור נותר בעינו. אבא צברה עצמו, איש המאה ה-15, היה כנראה הראשון שהחל להעלות מחדש הלכות על הכתב. כל כך מעטות ומעורפלות הידיעות ההיסטוריות על אודות היהודים באתיופיה, עד שאהרון זאב אשכולי, מבכירי חוקרי הפלשים, כינה אותם בצער בסיכום ספרו: "קיבוץ אנשים ללא היסטוריה". גם מאמר זה מסתמך אפוא על מסורות שבעל פה, לצד המקורות המועטים שבכתב.

 

ממלכה יהודית-נוצרית

לפני 'תקופת ההישרדות' היו ימים אחרים, יפים יותר. מעטים יודעים שבמשך מאות שנים, מאז שלהי האלף הראשון לספירה ועד לראשית האלף השני, הייתה אתיופיה אחד המקומות היחידים בעולם שבו נהנו היהודים מעוצמה שלטונית ודתית. היו זמנים שבהם שלטו היהודים על רוב הארץ – המרחב האדיר שבין סודן לקניה – והתוצאה הייתה התגיירות המונית. נראה שלצד שבטים פגניים, היהדות הייתה למעשה הדת השלטת בשטח, אם לא היחידה, במשך זמן רב – מתקופת בית שני ועד התפשטות הנצרות במאות הרביעית והחמישית.