האם הגדולה – הנרייטה סאלד

עזרה לפליטים בארצות הברית, הקמת ארגון 'הדסה' ומערך הבריאות בארץ, ייסוד מערך העבודה הסוציאלית בארץ וארגון 'עליית הנוער' ערב השואה. אלה הם רק אחדים ממפעליה של הנרייטה סאלד – נערה יהודייה בעלת השקפה פציפיסטית מארצות הברית שהייתה לפעילת ציבור חסרת מפלגה בארץ ישראל – למען העם היהודי

"אולי נבקש מהנרייטה סאלד", הציע חיים ויצמן לארתור רופין לאחר ישיבת עבודה מתישה ומדאיגה, ולפתע ירד מפלס המתח בחדר. "בדיוק! איך לא חשבנו על זה קודם?".

השנה הייתה 1933, והרעיון שנראה בתחילה מופרך התחיל לקרום עור וגידים. הורים מודאגים מגרמניה לחצו להוציא את הנוער היהודי מהמדינה, ובהנהלת ההסתדרות הציונית ניסו להניע את גלגלי המפעל שנקרא לימים 'עליית הנוער'.

לא בכדי פנו ויצמן ורופין להנרייטה סאלד. הדאגה לרווחתם של בני העם היהודי שבה ועלתה בכל אחד משלבי חייה. שוב ושוב היא נקראה אל הדגל, משקיעה את כל מרצה, לבה ותבונתה והופכת רעיון תאורטי לארגון שפועל ביעילות ובהצלחה על יסודות של אמת וטוהר המידות. בימים שבהם בארץ ישראל הכל התנהל לפי מפתח מפלגתי לא הייתה הנרייטה חברה בשום מפלגה ולא התמודדה על שום תפקיד. הם פשוט קראו לה פעם אחר פעם והיא באה.

 

ילדה של אבא

הנרייטה סאלד נולדה ב-1860 בבולטימור שבארצות הברית. בת בכורה לסופיה ולבנימין, רב אורתודוקסי, שהגיעו ליבשת החדשה רק שנה קודם לכן מהונגריה. הנרייטה גדלה בבית יהודי חם ואוהב. לזוג סאלד נולדו שמונה בנות ושלוש מהן נפטרו בגיל צעיר. הם הקדימו את ההגירה היהודית הגדולה מאירופה לאמריקה והשתקעותם במקום הייתה נינוחה.

ב-1861 פרצה מלחמת האזרחים בארצות הברית. אביה של הנרייטה צידד בנשיא לינקולן ובמדינות הצפון בכל לבו ותמך בשחרור עבדים ובשחרור רוח האדם באשר היא. ב-1865, ימים אחדים לאחר סיום המלחמה, נרצח הנשיא לינקולן, ובזיכרונה של הנרייטה נחרתו מסע ההלוויה וכאבו של אביה.

הנרייטה הייתה קשורה מאוד לאביה. היא נהגה ללמוד אתו, לכתוב את מכתביו ולהגיה את כתביו. ממנו למדה כיצד להקשיב לאדם העומד מולה ולכבדו. "ומה את חושבת הנרייטה?", היה אביה שואל אותה כשבאה לשאול בעצתו, מוביל אותה למצוא את התשובה בתוכה פנימה. והיא למדה. דמותה של הנרייטה היושבת בגינה הקטנה שליד ביתה מוקפת בספרי היסטוריה הייתה מראה שכיח. לאחר שלמדה בצעירותה בבית ספר יהודי עודד אותה אביה ללמוד בתיכון המקומי – נערה יהודייה יחידה וראשונה מבין חברי הקהילה – והיא סיימה את התיכון בהצטיינות. ב-1877 לא היו בארצות הברית מוסדות להשכלה גבוהה שקיבלו בחורות, והנרייטה הייתה למורה.

 

מזור לפליטים

ב-1882 הופרעה שלוותם של יהודי ארצות הברית. פליטי 'הסופות בנגב' שהתחוללו ברוסיה החלו גודשים את חופי אמריקה, מביאים אִתם תחושה של נרדפות יהודית. הנרייטה ואביה נהגו ללכת לנמל כדי לקבל את פני הבאים. היא הייתה עומדת על החוף כשתחושת גאווה באמריקה שלה מציפה אותה. הנה, ארצות הברית ממלאת את ייעודה ואת חזונה לקלוט כל אחד הבא אל חופיה ולאפשר לו לפתוח בחיים חדשים. הרב סאלד דובב את המהגרים החדשים והזמין אותם לבוא אל ביתו. והם באים, יושבים בצוותא עד השעות המאוחרות של הלילה ומשחזרים את הקורות אותם, מעלים תהיות באשר לגורל היהודי ומספרים על חוברת מסעירה בשם 'אוטואמנציפציה' שכתב יהודי בשם יהודה לייב פינסקר. בהשפעת המהגרים צמחה גם בבולטימור אגודת 'חובבי ציון' קטנה, והנרייטה ואביה הצטרפו אליה ללא היסוס. לימים תאמר הנרייטה שהציונות שלה לא נבעה מבירור שכלי מעמיק אלא מהיסחפות אחרי מה שהצית את התקווה בעיניהם של המהגרים החדשים.

אולם הפליטים לא עסקו רק בדיבורים; הם היו צריכים להתפרנס ולמצוא מקום לחיות בו. הנרייטה הייתה רק בת 22, אבל מחשבתה הייתה כבר אז בהירה ומעשית. כשעוזרים, אמרה, צריך לרפא את המחלה מן היסוד, לא להניח רטיות על גבי הפצעים. חמושה בעיקרון מנחה זה חוללה הנרייטה עד סוף ימיה נפלאות בעם היהודי. וכך, לאחר שעות העבודה שלה בבקרים כמורה בבית ספר, התייצבה בעליית גג קטנה ולימדה אנגלית זקנים וצעירים יחדיו, פותחת להם את השער להתערות בחברה. במכתב ששלחה באותם ימים כתבה: "בסעודתי כבשנתי אני נתונה כולי למהגרים. 'העניין הרוסי' בולע את מחשבותיי" (ברכה חבס, 'הנריטה סאלד – חייה ואישיותה', עמ' 21).

המצוקה הכלכלית שאליה נקלעו הפליטים פירקה משפחות והפכה את סדרי החיים. בניסיון למצוא עבודה ויהי מה ויתרו רבים מהמהגרים על שמירת השבת, ומשם הדרך להתבוללות הייתה קצרה. יהודי אמריקה הוותיקים הבינו שצריך לעצור את הסחף. לצד תהליכי הרפורמה החלה באותם ימים תנועה בכיוון ההפוך – לחיזוק הזהות היהודית. כך הוקמה ב-1888 'החברה היהודית לפרסום' (Jewish Publication society of America), והחלה לתרגם לאנגלית ספרי יסוד בהיסטוריה ובהגות יהודית. בשלב ראשון נעשתה העבודה בהתנדבות וגם הנרייטה הצטרפה למפעל. עד מהרה ניכרו השכלתה הרחבה ועבודתה היסודית, וב-1893 הציעו לה המארגנים את תפקיד רכזת המערכת. באותה עת הייתה הנרייטה בת 33, אחיותיה נישאו בזו אחר זו ועזבו את הבית, וגם היא, לראשונה בחייה, יצאה מבית הוריה והחלה בעבודה חדשה שבה התמידה בשקדנות 25 שנה. המכתבים שהגיעו מההורים לא בישרו טובות: אביה חלה. הריחוק היה קשה לה, והיא נסעה לבית הוריה פעמים אחדות כדי לסעוד אותו בחוליו.

ב-1902 נפטר הרב בנימין סאלד והנרייטה ואמה עקרו מהבית האהוב בבולטימור ועברו לניו יורק, קרוב למקום עבודתה של הנרייטה. בניו יורק הגשימה הנרייטה חלום ישן, מתנחמת בו אולי על מות אביה: היא החלה ללמוד תורה בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים, שהסכים לקבלה בתנאי שתצהיר שאין בכוונתה לבקש תואר רבני בגמר הלימודים. שוב מצאה עצמה הנרייטה פורצת דרך, ובית המדרש החיה את נפשה.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים שרר בעולם אי שקט והחלה תסיסה שנבעה מרצון לשינוי ומתחושה שהשינוי הזה אפשרי. במזרח אירופה הולידה המהפכנות את הסוציאליזם ואת קומוניזם, ואילו בארצות הברית החל העידן הפרוגרסיבי – עידן הקִדמה. בעוד שבאירופה חיפשו המהפכנים חיים צודקים ושוויוניים וחתרו לביטול רצון הפרט ורכושו לטובת הכלל, בארצות הברית שאפו לחיים טובים ונעימים ורתמו את הכלל לרווחת הפרט. בשני המקומות נטלו היהודים חלק מרכזי בתהליכים.

הנרייטה וחבריה ייחלו לעולם טוב יותר, נקי יותר. הם האמינו כי ניתן להשתית חברה על יסודות של רצון טוב, עזרה הדדית וטוהר המידות. בניגוד לקפיטליזם המושחת שהתחזק בארצות הברית באותן שנים, האמינו הפרוגרסיבים שלא צריך להיכנע לדרוויניזם חברתי. הם טענו כי על הממשל להתערב ולפעול כדי לאפשר חיים טובים יותר לכל, ולדאוג לכך שהתגליות המדעיות החדשות יאפשרו בריאות תקינה ותנאי קיום משופרים לכלל הציבור.

נשים היו כתובת מתאימה לפעילויות שעסקו בחסד ובדאגה לזולת, ובתקופה זו קמו בארצות הברית ארגוני נשים רבים. הנרייטה השתייכה לקבוצת נשים קטנה בשם 'בנות ציון'. הן היו מתכנסות בתדירות קבועה ועוסקות בקריאת מאמרים יהודיים וציוניים עדכניים ובפעילות קהילתית.

 

אל ארץ ישראל

בסמינר לרבנים מצאה הנרייטה גם ידיד קרוב – פרופ' לואיס לוי גינצברג. היא הייתה קרובה לגיל חמישים והוא היה צעיר ממנה ביותר מעשור. הם עבדו יחד על מחקרו 'אגדות היהודים', ומראה שניהם פוסעים בשבילי הסמינר ושקועים בשיחה עמוקה היה שכיח. היא העזה לקוות שמהקשר תצמח זוגיות וחתונה, אולם לבסוף חוותה מפח נפש: גינצברג חזר מביקור באירופה ובישר לה כי מצא שם את בחירת לבו והוא עומד להתחתן.

העצב שנשקף מעיניה של בתה לא נתן לסופיה סאלד מנוח והיא שכנעה את הנרייטה לצאת עמה למסע ארוך אל קרובי המשפחה באירופה.

"זה בשבילך", מושיטה לה אמה מכתב מהחברה היהודית לפרסום, ולפתע מואר המסע באור חדש: כאות הוקרה על עבודתה הטובה והמסורה במשך שנים רבות הוחלט להעניק לה סכום כסף נכבד. לא עברו דקות ואל שמחתה הצטרפה ודאות פנימית: היא יודעת מה היא תעשה בכסף הזה, היא תנצל אותו כדי להאריך את החופשה ולבקר בארץ ישראל. במכתב התודה ששגרה לחברה כתבה:

נאמן, נבון, מצפוני ויעיל – כך אתם מגדירים את אופי שירותי לחברה לפרסום, אשר אות הוקרתכם לו ינעים חופשה אנוסה לרגל נסיבות מצערות (ברכה חבס, 'הנריטה סאלד – חייה ואישיותה', עמ' 31).

היא הוסיפה כי אין דבר מתאים ונכון יותר לעשות עם המתנה מאשר לנסוע לסיור בארץ המובטחת, ובשולי המכתב הסגירה את ההתרגשות שאחזה בה:

מעולם לא עלתה בדעתי אפילו המחשבה הרפה ביותר כי זכות זו, להיות צופה פני ארץ הקודש, עלולה ליפול בחלקי (שם, עמ' 32).

השנה היא 1909 ולעיניהן של האם ובתה נגלית ארץ ישראל של ימי העלייה השנייה. הן מגיעות לארץ ורוצות לראות את הכל: את נופי התנ"ך ואת אנשי היישוב הישן, את המושבות החדשות, את האיכרים ואת החלוצים. ישן וחדש משמשים בערבוביה, עוני ודוחק לצד ניצוץ של התחדשות מופלאה. הנרייטה מתרשמת עמוקות מהחלוצים. האידאולוגיה הסוציאליסטית אינה מדברת אליה, אך המסירות וההקרבה מרגשות אותה.

הן כמעט מתרגלות למראה הנורא של ילדים חולי גרענת בכל מקום, עד שהן מגיעות לבית הספר לבנות של 'חובבי ציון' ביפו, שם הן מגלות להפתעתן שאפשר גם אחרת. לשאלתן כיצד עיני התלמידות בבית הספר בריאות עונה המנהל בגאווה כי בית הספר מעסיק אחות הבודקת כל יום את הבנות, ורופא שמגיע לטפל בהן פעמיים בשבוע. בצאתן לא יכולה סופיה להתאפק: הנה, היא אומרת להנרייטה, כאן יש לך ולחברותייך עבודה של ממש. במקום להתאסף לעת ערב ולקרוא בכתבי הרצל היא מציעה להן להפשיל שרוולים: למה שילדים יתעוורו בגלל הזנחה נוראה שכזו?

במלים פשוטות אלה שנאמרו בשער בית הספר נזרע הזרע שהצמיח את ארגון 'הדסה', שהיה לארגון הציוני הגדול ביותר בארצות הברית.

 

ארגון 'הדסה'

המסע הותיר בהנרייטה רושם עז. במכתב לחברה היא כותבת:

התוצאה מביקורי היא שעדיין אני ציונית, אך הנני חושבת שהגשמת הציונות קשה ותובעת הרבה יותר מאשר נדמה היה. הנני משוכנעת היום יותר מאשר אי פעם שאם לא הציונות, רק כיליון צפוי לעם היהודי ('הנרייטה סאלד', בעריכת מ' סמילנסקי, עמ' 8).

היא מגבירה את פעילותה הציונית. ב-1910 היה ארגון ציוני אמריקה במשבר בשל חובות כספיים שנבעו מליקויים ארגוניים, והנרייטה מתמנה למזכירתו. לאט וביסודיות היא מניחה את התשתית לרעיון שהעלתה אמה ביפו, וב-1912 היא יוזמת את הפגישה הראשונה של הארגון שיקרא לימים 'הדסה'. בבית הכנסת הרפורמי 'טמפל עמנואל' מתכנסות 38 נשים, והנרייטה פותחת בפניהן את שערי העשייה הציונית. היא טוענת כי כפי שהנשים פועלות למען בריאות הציבור בארצות הברית הן יכולות לפעול גם למען הציבור היהודי בארץ ישראל. מלבד הסיוע לתושבי ישראל הדבר יועיל גם להזדהות הציונית של יהודי ארצות הברית.

הנשים מתחילות לאסוף כסף כדי לשלוח ארצה אחיות מקצועיות שיערכו ביקורי בית וילמדו את עקרונות ההיגיינה ואת הטיפול בתינוקות ובנשים הרות. אין זו פילנתרופיה, מוחה הנרייטה באוזני מי שמכנה כך את הפעילות של 'הדסה', ומצטטת את דברי הרצל שאמר: "פילנתרופיה לעם שלם – זוהי מדיניות" (הנריטה סאלד – חייה ואישיותה, עמ' 36). כמו בימים שבהם טיפלה בפליטי הפרעות היא שואפת לשלוח לארץ אנשים שיטפלו בבעיה מן היסוד ויניחו תשתיות לרפואה מונעת יעילה. סניפים של ארגון 'הדסה' החלו להיפתח גם בערים נוספות בארצות הברית, ושמה של הנרייטה סאלד העומדת בראש הארגון הניע רבות להצטרף לאליו.

ב-1913 פונה אליה נתן שטראוס – נדבן יהודי אמריקני ופעיל ציוני שביקר בארץ ישראל וראה את המחסור ברופאים ובידע רפואי – ושואל מדוע היא מתמהמהת מלשלוח את האחיות ארצה. "אם אין לי די תקציב איני מתחילה לפעול", היא משיבה תשובה אופיינית. שטראוס תורם את שארית הכסף ושתי אחיות – רחל לנדי ורוז קפלן – יוצאות לדרך מלוות בברכתן של מאות נשים מארצות הברית.

השתיים מתיישבות מול בתי אונגרין בירושלים. הן מסייעות ליולדות ולאמהות צעירות ומלמדות את יסודות ההיגיינה בבתי הספר, אך מלחמת העולם הראשונה שפורצת כשנה לאחר בואן קוטעת את עבודתן באיבה. מצב הרפואה בארץ ישראל מתדרדר: מקורות המימון מחו"ל נפסקים, מבין הרופאים המעטים שהיו בארץ חלק גורש וחלק גויס, השלטון העות'מאני השתלט על בתי החולים הספורים, וגם הרעב הפיל חללים רבים. בשלוש שנות המלחמה מתו בארץ ישראל כ-28 אלף יהודים, כשליש מהאוכלוסייה היהודית.

הקריאות הנואשות מהארץ מגיעות אל ראשי הציונים בארצות הברית והם מחליטים לשלוח ארצה עזרה רפואית דחופה. המשימה מועברת לארגון ציוני אמריקה והוא מפקיד אותה בידיהן האמונות של הנרייטה סאלד ושל נשות ארגון 'הדסה' שבסניפיו כבר פועלות במרץ קרוב לאלפיים חברות נלהבות. להנרייטה אין יום ואין לילה בתקופה זו. היא פועלת כדי להעביר לישראל את כל טובה של אמריקה: את אוצרות הרפואה המתקדמת, את שכלולי המדע, את המכונות החדשות ואת הבדיקות המצילות חיים, והמון תרופות בארגזי ענק. למרות שמדובר בחולי מלריה וקדחת היא אינה שוכחת לשלוח ארצה גם רופאי שיניים ואחיות טיפת חלב, רואה לנגד עיניה את התמונה השלמה.

בסוף המלחמה, כששערי הארץ נפתחים לאחר הכיבוש הבריטי, מגיעה ארצה "היחידה הרפואית של ציוני אמריקה" עם ציוד רפואי בשווי 25,000$ – הון עתק במונחי התקופה – ותקציב עצום. אמבולנסים נשלחו לצד תמיסות נגד כינים, מעבדות על תכולתן השלמה, מכונות רנטגן, רופאים ואחיות ואפילו אנשי מנהלה. הם מתפזרים ברחבי הארץ, פותחים מרפאות, מחדשים בתי חולים ומביאים משב רוח רענן של קִדמה.

הנרייטה סאלד עוקבת אחרי המתרחש בארץ מארצות הברית הרחוקה, רוצה מאוד להיות נוכחת אך עסוקה בשליחות חדשה – מנהלת ענייני החינוך של ארגון ציוני אמריקה. וכרגיל, כשהעניינים מתחילים להשתבש, מחליטים לשגר אותה ארצה. למרות שבארץ קיבלו את המשלחת הרפואית בשמחה נוצרו קשיים שמקורם בפערי שפה ומנטליות. ב-1920 עולה הנרייטה על אנייה שתיקח אותה לארץ ישראל לפרק זמן לא מוגדר. היא בת שישים, אמה נפטרה שנים אחדות קודם לכן, ועל הרציף נפרדות ממנה אחיותיה. היא קובעת את משכנה במלון עדן שבירושלים ושוקעת מיד בעבודה. השלטון הצבאי הבריטי הסתיים ושלטון המנדט החל. המשלחת הרפואית אינה משמשת יותר כמשלחת הצלה אלא נדרשת לסייע בהקמת מערכת בריאות קבועה ומסודרת בארץ. בהמשך, לאור האמון הרב שרכשה המשלחת, מחליט הקונגרס הציוני להפוך את היחידה הרפואית לגוף עצמאי הכפוף ישירות ל'הדסה', ומעתה היא נקראת 'ההסתדרות המדיצינית הדסה'.

הנרייטה פועלת בארץ על פי השקפת העולם שהונחלה לה מהבית ואינה נסחפת אחר האווירה המקומית. בתוך הסבך של קופות החולים הפוליטיות נשארה 'הדסה' גוף שאינו שייך לשום מגזר או מפלגה והיא מקפידה לתת שירות רפואי ליהודים ולערבים כאחד. בית הספר לאחיות שהקימה 'הדסה' מלמד את הסיעוד כמקצוע בפני עצמו לפי הגישה האמריקנית – בשונה מהגישה האירופית שבה תפקיד האחות הסתכם בעזרה לרופא. למרות הפערים בתפיסת העולם זכו עד מהרה הנרייטה סאלד וארגון 'הדסה' בהערכתו של הציבור העברי בארץ.

ב-1927 הוזמנה הנרייטה לעמוד בראש מחלקת הבריאות והחינוך של הנהלה הציונית, ב-1931 ביקשו שתקים מן היסוד את מערך העבודה הסוציאלית בישראל ותהיה חברה בהנהלת הוועד הלאומי. היא הייתה אחרת, חריגה בנוף ההנהגה של היישוב היהודי בארץ ישראל. בשונה מהם, שאיפות העצמאות של הערבים עוררו בקרבה את זכרון המאבק לשחרור העבדים בארצות הברית. ובכל זאת, למרות היותה הומניסטית ופציפיסטית, חברה בתנועת 'ברית שלום', התעקש בן גוריון שתצטרף להנהגה. הוא ידע שמסירותה הרבה נובעת מתום ומנקיות. במכתב ששיגרה לאחיותיה שמעבר לים כתבה: "מאחר ועליי לשאת באלף תביעות של אחרים, כרמי שלי לא נטרתי" (הנריטה סאלד – חייה ואישיותה, עמ' 30).

ולמרות כל פעילותה, תפקיד חייה עדיין היה לפניה.

 

 

עליית הנוער

בשעת בוקר מוקדמת יושבת הנרייטה סאלד במשרדה ערנית ומרוכזת. השנה היא 1932 והאנטישמיות בגרמניה גואה. בין המכתבים הרבים המונחים על שולחנה נמצא מכתב אחד שעתיד להדריך את מנוחתה. אישה בשם רחה פראייר מתארת בפניה את מצבם של בני נוער יהודים המסתובבים ברחובות באפס מעשה לאחר שנפלטו מבתי הספר הציבוריים שבהם הציקו ליהודים, ואיש אינו מוכן לקבלם לעבודה. בארץ ישראל חסרים צעירים לבניין הארץ, מסיימת רחה פראייר, והנוער בגרמניה זקוק לתקווה ולמטרה. מדוע שלא נשלח אותו ללמוד בתיכון בארץ ולבסוף להשתקע בה?

הנרייטה נאנחת, סוקרת בראשה את המוסדות הפנימייתים הספורים שהיא מכירה, מחשבת את עלות האחזקה של כל נער או נערה ומנענעת בראשה. במכתב שהיא משגרת חזרה לגרמניה היא מסבירה שכאחראית על המחלקה הסוציאלית היא יודעת שאין אפשרות להיענות לבקשה.

אולם רחה פראייר לא ויתרה – ואולי הייתה זו המציאות המרה שדחפה אותה. האנטישמיות רק הלכה וגברה, הנאצים עלו לשלטון ובני הנוער עצמם שאפו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל. בשלב הראשון ההורים התנגדו, אולם כעבור זמן, כשהמצב הורע, גם ההורים דחפו את הילדים לצאת מגרמניה, אלא שבעיית התקציב החסר נותרה בעינה.

נציגי ההסתדרות הציונית בגרמניה גלגלו את הסוגיה לפתחם של חיים ויצמן וארתור רופין שנתמנו לדאוג ליישובם של יהודי גרמניה בארץ ישראל. הם ביקשו לדעת האם יהיה גוף מסודר שידאג לילדים הללו במשך שנתיים או שלוש ומי ייקח עליהם אחריות.

ויצמן ורופין פנו לבריטים וביקשו סרטיפיקטים עבור בני הנוער. הבריטים תבעו מהם תשובה לשאלה האם יש להם התנאים הדרושים כדי לקלוט את הנוער בארץ: מימון לשנות הלימוד הנדרשות, מוסדות לימודיים מסודרים שמוכנים לקלוט את הנערים והנערות וגוף מאורגן שלוקח עליהם אחריות. התשובה הפשוטה הייתה: לא. אין מוסדות, אין תקציבים, ואין גוף שיוכל לקחת על עצמו את האחריות למבצע.

לארתור רופין היה רק מוצא אפשרי אחד מן הסבך הזה – הנרייטה סאלד. רק היא תוכל לעמוד במשימה הארגונית הזו, רק היא תוכל לפעול ברגישות ובתבונה החינוכית הנדרשים כאן. אבל הנרייטה סאלד לא ממהרת לענות. היא אינה לוקחת על עצמה משימות שאינן בנות ביצוע – הרי אין פנימיות ואין כסף.

כדי לשכנע את הנרייטה לשנות את דעתה מציע לה רופין לנסוע לגרמניה ולבדוק את המצב שם. ברור לו שאם המשימה תהיה ברורה לה כל צרכה והיא תבין את דחיפותה, היא לא תוכל לעמוד מנגד ותתגייס למשימה. ב-1933 נוסעת הנרייטה לאירופה, למרות שבתוככי לבה היא כמהה לנסיעה אחרת לגמרי. היא בת 73 ומזה זמן רב היא חושבת שהגיע הזמן לחזור לארצות הברית, אל אחיותיה ואל משפחתה הענפה, להשיל מעליה את משא האחריות הציבורית ולהזדקן שם בנחת. אך במקום זה היא יוצאת למסע עמוס שנמשך כחודש ימים: בלונדון היא בודקת מקורות מימון אפשריים, ובגרמניה היא נפגשת מבוקר עד ערב עם מנהיגי הקהילה, עם רחה פראייר, עם התנועות הציוניות, עם בני הנוער ולבסוף עם ההורים המודאגים.

הפגישה עם ההורים נוגעת ללבה יותר מכל. הם רוצים להגן על ילדיהם מפני האנטישמיות, אך רוצים לדעת שיהיה מי שישמור עליהם בארץ הרחוקה והזרה. רוצים לשלוח אותם, אבל לא רוצים להפקיר אותם. הנרייטה שומעת, ולבה הרחב, לב אם יהודייה שלא זכתה לילד משלה, יוצא אליהם. באנייה המחזירה אותה לישראל היא כבר שבויה בידי התפקיד החדש. היא רושמת רשימות ומתכננת תכניות, וכשהיא מגיעה למשרדה היא מסתערת על המשימה החדשה.  עד להקמת המדינה עלו ארצה כשלושים אלף נערים ונערות באמצעות עליית הנוער, וכולם היו בניה ובנותיה.

ארגון עלייתם של בני הנוער היה מבצע מורכב ומסובך מעין כמוהו. אירופה הייתה כמו פצצה מתקתקת ומתעתעת. לעתים נדמה היה שהמצב מחמיר ולעתים חשבו שהחששות מוגזמים. התקשורת עם אירופה הלכה ונעשתה קשה. הנרייטה חילקה את העבודה: המשרד בגרמניה ינהל את הקשרים עם המשפחות המעוניינות וידאג למסמכים של הילדים, והמשרד בארץ ידאג להשגת הסרטיפיקטים ולקבלת התלמידים למוסדות חינוך. עבודתה כללה קשר בלתי פוסק ומתסכל עם נציגי המנדט הבריטי, דאגה לתקציב מהוועד הלאומי ומתרומות כדי להרחיב מוסדות חינוך קיימים ולהקים מוסדות חדשים, יצירת קשר עם קיבוצים ומושבים שהביעו נכונות לקלוט בני נוער, הקמת צוותי מחנכים ומדריכים ומציאת פתרון לאינספור בעיות.

קבוצות של עליית הנוער נשלחו ארצה עד 1941. תחילה רק מגרמניה ואחר כך גם מפולין, מצ'כוסלובקיה, מאוסטריה ועוד. הקשר עם כל אחת מהמדינות ניתק ברגע שהמלחמה הגיעה אליה ומשלוח הקבוצות נפסק. בשנות המלחמה התגייסה עליית הנוער כדי לטפל גם מצוקות המקומיות והחלה לקבל את ילדי הארץ שהיו זקוקים לבית חם. ב-1943 הגיעו לארץ 'ילדי טהרן' – קבוצה ראשונה של ילדים שחוו את השואה – ומאז התרכזה עליית הנוער ביתומי המלחמה.

הקבוצות הראשונות של עליית הנוער הגיעו ארצה מגרמניה כשעדיין אפשר היה לשלוח מכתבים הביתה. מאוחר יותר, עם פרוץ המלחמה, החלו המכתבים לחזור וגרמניה נעלמה מאחורי מסך של חוסר ודאות. ההורים נעלמו, וילדיהם היו מופקדים מעתה בידיה של הנרייטה סאלד. הנרייטה האחראית והאוהבת נטלה על עצמה את האחריות המלאה לשלומם ולרווחתם.

הנרייטה נהגה לעמוד על החוף כל פעם שקבוצה הגיעה, לחצה את ידו של כל אחד ואחד מהילדים, שאלה לשמו והבהירה שניתן לפנות אליה בכל בקשה או עצה. אלפי מכתבים הגיעו אל לשכתה. "לא טוב לי כאן, אני רוצה לעבור למוסד אחר", כתב לה נער אחד, ונערה אחרת הביעה משאלה: "הייתי רוצה ללמוד נגינה, איך אוכל לעשות זאת?". והנרייטה ענתה לכולם במכתבים חמים וישרים, מנסה בכל כוחה להיות קשובה לצרכים המיוחדים של כל אחד. פעמים רבות היא נסעה עם קבוצה שרק הגיעה למקום הקליטה, שהתה עמם בימים הראשונים ווידאה שנעשו הסידורים המתאימים כדי לאפשר להם נחיתה רכה במקום החדש.

היה צורך למצוא מקומות שיקלטו את הקבוצות השונות. היא רוצה שהם ייקלטו במקומות הדומים מנטלית לבית ההורים, ולכן היא מסתייגת בתחילה מקליטה בקיבוצים. במקרים של חוסר ברירה היא נכנעת, אך מקפידה שתנאי המחיה יתאימו לבני הנוער. קיבוץ עין חרוד וקבוצת רודגס כותבים לה שהכינו אוהלים עבור בני הנוער, והיא מסרבת לשלוח אותם לשם. היא תעביר לקיבוץ סיוע כספי לבניית מבנה אבן, ורק בו ישוכנו הנערים והנערות. האם יש מים זורמים? היא שואלת, כאילו מדובר בבית מלון ולא בקיבוץ בשנות השלושים; האם יש רשתות נגד יתושים? מדף להניח עליו ספרים? הקיבוצים התלוננו, אך התיישרו לפי הדרישות. בעין חרוד עברו הקיבוצניקים לישון באוהלים ונתנו את מבני הקבע לבני הנוער.

הנרייטה מתעקשת שיהיו תכניות לימודים מסודרות, חושבת על כך שהנוער הזה יצטרך למצוא פרנסה טובה בעתיד. היא עומדת על המשמר ודואגת שבקיבוצים ובמושבים לא ינצלו את הילדים לעבודה במשק על חשבון שעות הלימוד.

כשפורצים מאורעות 1936 והנסיעה בכבישים נעשית מסוכנת, היא מוודאת שהנערים והנערות לא יסתובבו בדרכים. מכתב שגרתי שהיא משגרת לאחד המדריכים יכול להעיד על האחריות האישית שהיא חשה כלפי כל אחד מהילדים:

בעניין רצונה של רות בנימין לנסוע לנענה [=קיבוץ נען], עליי למסור לכם כי במקרה שיש באפשרותכם לסדר שהיא תיסע עם מלווה אני אסכים לנסיעתה זו. נא להודיעני מתי היא תיסע, וכשהיא תחזור תואילו גם ליידע אותי. עליכם לדאוג לכך שיהיו לכם ידיעות עליה גם בהגיעה לנענה (דבורה הכהן, 'ילדי הזמן – עליית הנוער, 1933-1948', עמ' 104).

עליית הנוער הייתה משימה בלתי אפשרית כמעט: הלחץ הנורא מכיוון אירופה לשלוח כמה שיותר ילדים מול היד הקפוצה של הבריטים במתן סרטיפיקטים, והמחויבות לכך שלכל ילד שיגיע לארץ יהיה מקום מגורים ראוי, תכנית לימודים מסודרת, מורים טובים, אוכל וחברה מתאימה.

לעתים טענו נגד הנרייטה שהקפדתה על כל התנאים מוטעה והעיקר הוא להוציא את הנוער מאירופה ויהי מה. אך היא השיבה שאין טעם להוציא מישהו ממצוקה אחת ולהכניסו למצוקה אחרת. לדבריה, גם מבצע הצלה – אז עוד לא ידעו שמדובר בהצלה ממוות – צריך להתנהל מתוך מחשבה לטווח ארוך.

אלפי הנערים והנערות שהגיעו ארצה בעליית הנוער השתלבו בכל ענפי המשק הישראלי, בנו משפחות לתפארת למרות ילדותם הקשה ותרמו למדינת ישראל בכל התחומים, והם העדות לעוצמתו ולהצלחתו של המפעל המופלא הזה, שיכול היה ללבוש פנים אחרות לגמרי. לולא הנרייטה האוהבת, המאמינה והמחנכת, הרואה לטווח ארוך והמסוגלת לחלוש על עשרות מוסדות הפזורים בכל רחבי הארץ, עליית הנוער עלולה הייתה להפוך למחנה עקורים של ילדים יתומים ומסכנים שהגיעו לארץ ענייה הנלחמת על קיומה.

השנים חלפו, ועליית הנוער רק התרחבה וקיבלה על עצמה משימות חדשות. הנרייטה סאלד חגגה את יום הולדתה השמונים כשהיא עדיין בתפקיד, חוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה ומבקרת את ילדיה הפזורים בכל אתר. היא החזיקה רק צוות קטן של עוזרים כיוון שהאמינה שכך הדברים מתנהלים טוב יותר. בשנותיה האחרונות החליף אותה הנס בייט, עוזרה הנאמן, ברוב הנסיעות והביקורים.

ב-1945 עצמה לבסוף הנרייטה סאלד את עיניה בפעם האחרונה והיא בת 85. יום פטירתה, ל' בשבט, נקבע להיות 'יום האם', אות להוקרת הטובה של עם ישראל כולו לאמהותה המופלאה של מי שהכינוי 'אם עליית הנוער' דבק בה.

 

---

לקריאה נוספת: 
אסתר זיו ענבר, 'לעולם תהיה עצמך – סיפורה של הנרייטה סאלד', יד יצחק בן צבי ועם עובד, תשנ"ו; דבורה הכהן, 'ילדי הזמן – עליית הנוער, 1933-1948', יד יצחק בן צבי ומכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, תשע"ב; מירה קצבורג-יונגמן, 'נשים ציוניות באמריקה – הדסה ותקומת ישראל', מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2008; ברכה חבס, 'הנריטה סאלד – חייה ואישיותה', מסדה, 1960.