ברטה פפנהיים לא זכתה לילדים, אך היא עשתה הכל על מנת להציל נשים וילדים יהודים מגורל אכזר, תוך שהיא מניחה את היסודות למקצוע העבודה הסוציאלית, וגם לפמיניזם הדתי של ימינו. שנים קודם לכן הביאה ברטה בעקיפין לפיתוח הפסיכואנליזה: היא הייתה 'אנה או' של פרויד

ב-1895 פרסמו יוזף ברויאר וזיגמונד פרויד, שני רופאים וינאים, את הספר 'מחקרים בהיסטריה'. בלב הספר עומדים חמישה 'תיאורי מקרים', ובראשם תיאור המקרה של 'העלמה אנה או' (Anna O.) – התיאור היחיד שנכתב על ידי ברויאר. שמה האמיתי של 'אנה או' היה ברטה פפנהיים.

ברטה הייתה צעירה כבת עשרים, בת למשפחה יהודית עשירה, שלקתה בקיץ 1880 בהפרעות נפשיות ונוירולוגיות קשות. מחלתה של ברטה התפרצה בזמן שסעדה את אביה זיגמונד במחלתו – שבה לקה במהלך החופשה המשפחתית בבאד אישל, אזור הנופש המועדף של עשירי וינה. מצבו של האב הלך והורע, וברטה בילתה לילות רבים סמוך למיטתו, דבר שפגע בבריאותה.

לפגיעה הבריאותית הצטרפו הזיות וסיוטים חוזרים ונשנים שתקפו אותה בלילות שבהם ישבה סמוך לאביה הגוסס. באחד הלילות נשמעה מוזיקת ריקודים ממקום סמוך. ברטה, שהשתוקקה לרגע להיות במקום ממנו נשמעה המוזיקה, נתקפה רגשי חרטה על תשוקתה והחלה להשתעל באופן בלתי נשלט. תופעה זו חזרה על עצמה בכל פעם ששמעה מוזיקה מכאן ולהבא.

במהלך הזמן הופיעו אצלה עוד ועוד בעיות תפקודיות: שיתוק ועוויתות בגפיים, כאבי ראש, פזילות חמורות, אובדן תיאבון וחוסר יכולת לשתות; ולצדן בעיות נפשיות: הזיות אימה החוזרות ונשנות, התפרצויות והתקפי זעם, ולחלופין שקיעה במצב של דמדומים ואובדן קשר עם המציאות. תופעה בולטת נוספת הייתה אובדן מוחלט של היכולת לדבר בשפת אמה – גרמנית – ומעבר לשפות אחרות: איטלקית, צרפתית ובמיוחד אנגלית.

רופא המשפחה, ד"ר ברויאר, הוזמן. ברויאר אבחן את כל הסימפטומים כביטוי למחלה שנחשבה רווחת בזמן ההוא בקרב נשים מהמעמד הבינוני והגבוה – ההיסטריה. ההיסטריה, שבמהלך המאה העשרים 'נעלמה' מהלקסיקון הרפואי, הייתה בתקופה זו אבחנה מקובלת למגוון רחב מאוד של התנהגויות ותסמינים. סוף המאה ה-19 היה 'תור הזהב של ההיסטריה', ורופאי משפחה רבים טיפלו בה באמצעות עיסויים מסוגים שונים, דיאטות, אמבטיות קרות וכדומה.

אך בניגוד לרופאים רבים, שלא נטו לייחס להיסטריה משמעות נפשית עמוקה, ואף ראו בה פעמים רבות אמצעי למשיכת תשומת לב ולהשתלטות על המשפחה ועל הסביבה הקרובה, בחר ברויאר להתייחס למקרה שהובא לפניו בדרך אחרת. בתיאורו, שהופיע למעלה מעשור לאחר הטיפול, הוא הדגיש את האינטליגנציה הגבוהה של המטופלת הצעירה שלו, את נטיותיה האסתטיות ואת כשרונותיה, וחיפש את הגורמים הפנימיים והסביבתיים להתפרצות התסמינים. הוא התייחס, לדוגמה, למגבלות שהוטלו עליה על ידי סביבתה השמרנית:

הצעירה הזאת, בעלת החיוניות הרוחנית השופעת, חייתה חיים מונוטוניים ביותר במשפחתה הפוריטנית, חיים שנהגה לייפות בצורה העשויה להיות משמעותית לגבי מחלתה. היא טיפחה באופן שיטתי את החלומות בהקיץ, להם קראה בשם 'התאטרון הפרטי' שלה. בעוד האנשים סביבה חשבו שהיא נוכחת ביניהם, היא הייתה שקועה בסיפורי אגדות, אבל כשפנו אליה תמיד הייתה נוכחת ואיש לא הבחין בכך.

לדעת ברויאר, נוכחותו המתמדת של עולמה הדמיוני בחייה, היה משמעותי להבנת התפרצות התסמינים שמהם סבלה ברטה. יצירתו של עולם מקביל, 'תאטרון פרטי', אף שאינה מהווה מחלה כשלעצמה, הכשירה את הקרקע להשתלטות הזיות, מצבי תודעה סותרים והפרעות תפקודיות קשות, בעקבות החרדה מפני מות אביה, חולשתה ורגשי האשם שצמחו בה.

בטרם נעשתה החולה מרותקת למיטתה כבר פיתחה את כל האוסף הגדול של תופעות היסטריות מבלי שאיש ידע על כך. רק לאחר שהחולה – שהוחלשה ביותר כתוצאה מתשישות, חוסר שינה וההשפעה המתמשכת של רגש הפחד – התמוטטה קליל … חדרו התופעות ההיסטריות גם לתוך המצב הנורמלי ונהפכו מתופעות של התקף לסימפטומים מתמשכים.

 

היעלמות ההפרעה

במהלך השנתיים שבהן טיפל בברטה, שהה ברויאר מאות שעות במחיצתה. לאחר מות אביה באביב 1881 החמיר מצבה, ועמו הלכה וגברה תלותה בברויאר, שהפך למעין דמות אב עבורה. היא החלה לתאר בפניו את הזיותיה ולספר לו סיפורים שהמציאה. הליך זה – שברטה יזמה וכינתה 'ריפוי בדיבור', ובנימה משועשעת 'ניקוי ארובות' – הפך לריטואל קבוע במפגשים ביניהם.

ברויאר גילה שמצבה הנפשי והבריאותי השתפר לזמן מה לאחר כל 'ניקוי' שכזה. פריצת דרך משמעותית בהתמודדות עם תסמיני המחלה התגלתה כאשר במהלך אחת השיחות הללו הביעה ברטה כעס וגועל שחוותה כשראתה כלב שותה מים מתוך כוס. במהלך האירוע הזה, שקרה כחודש וחצי לפני השיחה, לא ביטאה ברטה את תחושותיה מתוך נימוס כלפי בעלת הכלב; אך התוצאה הייתה שמאז היא חדלה לשתות והחלה לרוות את צימאונה באמצעות אכילת פֵּרות. לאחר שביטאה את תחושותיה המודחקות נעלם הסימפטום והיא חזרה לשתות:

עתה, לאחר שביטאה בצורה נמרצת את הכעס שהיה אצור בה, ביקשה לשתות ושתתה ללא שום עכבה … בכך נעלמה ההפרעה אחת ולתמיד. באורח דומה נעלמו גם כמה גחמות עיקשות וחריגות לאחר שסיפרה את האירוע שהיווה את העילה להופעתן … כך 'סופרו וסולקו' ההתכווצויות והשיתוקים, חוסר התחושה, הפרעות הראייה והשמיעה, השיעולים, הרעידות וכדומה, ולבסוף גם הפרעות הדיבור.

 הרגע הזה היה במידה רבה הגרעין שממנו צמחה הפסיכואנליזה, שאותה החלו ד"ר ברויאר וברטה פפנהיים לפתח במפגשים ביניהם, ולאחר מכן זכתה לפיתוח ולהרחבה על ידי זיגמונד פרויד – היוזם והשותף לספר 'מחקרים בהיסטריה' – ועל ידי ממשיכיו הרבים. ברויאר הסיק שההפרעות נגרמו כתוצאה מטראומות מודחקות, והחל בתהליך של חשיפת ההדחקות הללו. וכך, בעקבות הגילוי המקרי הלכו ונחשפו הגורמים לרוב ההפרעות, וההפרעות הלכו ופחתו. סופו הרשמי של הטיפול נקבע על ידי ברטה ליוני 1882, שנתיים לאחר תחילתו.