עד לפני כחמישים שנה ישראלים עדיין התגוררו ועבדו באיראן. איך הגענו למלחמה ישירה וגלויה בין הצדדים, ומה יש לאיראנים נגדנו? יסודות הזהות של איראן המודרנית עשויים לספק הסברים

המהפכה האסלאמית שהתחוללה ב-1979 הייתה נקודת מפנה בתולדות איראן החדשה, ותוצאותיה התבטאו הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ. איראן הפכה מידידתה של ישראל לאויבתה. למרות שמאז המהפכה ניצבה איראן במרכז ההתעניינות הבינלאומית, היא נותרה במידה רבה בגדר חידה, בשל הרבדים ההיסטוריים הרבים המרכיבים את זהותה, הבאים לידי ביטוי במגמות אידאולוגיות ופוליטיות מגוונות.

 

במשולש הזהויות

המורשת של איראן החדשה מושתתת על שלושה נדבכים עיקריים. הראשון אימפריאלי, מלוכני ופרסי; השני אסלאמי שיעי; והשלישי – שנוצר במאתיים השנים האחרונות – מודרני ומערבי. הניסיונות לוותר באיראן המודרנית על אחד מהנדבכים הקודמים לא צלח. מוחמד רזא שאה פהלווי, ששלט מ-1941, ניסה למזער את מעמד הדת, להעצים את תרומת הציוויליזציה הפרסית, לטפח קשרים עם המערב ולהתבסס על המדע והטכנולוגיה שמקורם במערב. לעומתו, אייתוללה רוח-אללה חומייני – שעלה לשלטון ב-1979, במהפכה שהדיחה את השאה – התמקד בתרבות האסלאם ופעל לנשל את המורשת הפרסית ממעמדה, להתרחק מתרבות המערב ולטפח משטמה כלפיה. המלוכה הפהלווית לא הצליחה להקהות את מורשת האימאם חוסיין הנערץ על השיעים, והרפובליקה האסלאמית לא הצליחה לנתק את החברה ממורשת המלך כורש, אבי האימפריה הפרסית, וגם לא להתעלם מהשפעתה של תרבות המערב.

בשני הנדבכים הראשונים מעוגנת תחושת הייחודיות והעליונות של איראן ביחס לשכנותיה, ושאיפתה להפוך לכוח מרכזי באזור. השיעים ראו את עצמם מראשיתם כאליטה של האסלאם, וחשו כי על אף שדגלו בתורה הנכונה מעמד הבכורה נגזל מהם על ידי יריביהם הסונים. המהפכה האסלאמית נראתה כהזדמנות להחזיר עטרה ליושנה.

תפיסת העולם המהפכנית האסלאמית חוצה גדרים לאומיים ונושאת מסר למדוכאים עלי אדמות בעולם כולו. בראשית המאה העשרים הטיף עבד אל-רחמן אל-כַּוַאכִּבִּי להציב את הערבים כמנהיגי האסלאם, כפי שהיה בימי מוחמד, ולהאדיר את המרכז במֶכָּה, היא אֻם אל-קֻרַא – מילולית אם הכפרים – כמרכז הגנה מפני המערב. המהפכה האסלאמית שאלה את תפיסתו של אל-כואכבי, אך הפנתה אותה לאיראן במקום לערבים. התפיסה שלפיה איראן היא מצודת האסלאם נמצאת כבר בדברי חומייני, והיא התעצמה בשנות התשעים. ככזו, איראן מחויבת להגן על האומה – מונח שבערבית מתייחס לכלל המאמינים באסלאם – ומנגד, על המוסלמים בעולם כולו להיחלץ להגנתה אם תעמוד בפני סכנה קיומית, משום שנפילתה היא בבחינת נפילתו של האסלאם.

היומרה לעליונות איראנית מקבלת חיזוק גם מהמורשת של האימפריה הפרסית בגדולתה, שהייתה האימפריה העולמית הראשונה. איראן הייתה מרכזה של ציוויליזציה מפוארת, ושטחיה מכונים איראן זמין – אדמת איראן. האיראנים מתגאים בהישגים התרבותיים והמדעיים של הפרסים, ובכך שפרס שמרה על זהותה התרבותית למרות פלישות חוזרות ונשנות – כולל הכיבוש הערבי. הדגשת תפארתה של האימפריה הפרסית מזינה תחושה של עליונות היסטורית המציבה את איראן במרכז היקום.

בחיפושיה אחר דרך להתמודד עם אתגר המודרניות המערבית היטלטלה איראן במאתיים השנים האחרונות בין ניתוק מהמערב והסתגרות מפניו לבין חיקויו, והגיעה לבסוף לדחייתו המוחלטת. למרות זאת, גם לאחר המהפכה ספק אם אפשר להעלים את התרבות המערבית מאיראן. במישור הבינלאומי איראן שואפת להיות מדינה ככל המדינות, ועל כן היא אינה יכולה להימנע מקיומם של עקרונות מערביים כמו לאומיות, חוקה ופרלמנט, ומדפוסי החינוך והטכנולוגיה של המערב המודרני. קשה אפוא להתעלם משלושת הנדבכים – לאומיות, אסלאם ומערב – אך השפעתו היחסית של כל אחד מהם משתנה בהתאם לתפיסתם של בעלי השררה באותה עת.

 

אסלאמית או לאומית

המהפכה האסלאמית פרצה ב-1979 בעקבות התקוממות עממית נגד שלטון היחיד של השאה. בין המתקוממים היו אסלאמיסטים וקומוניסטים שהתנגדו לתרבות המערב שהשתית השאה במדינה, ואחרים ששאפו לשלטון דמוקרטי וליברלי יותר. בסופו של דבר השתלטו האסלאמיסטים על איראן, ואייתוללה רוח-אללה חומייני הפך למנהיג העליון של המדינה. על פי החוקה החדשה המנהיג העליון צריך להיות חכם הדת הבולט בשיעה והנאמן ביותר לדת – אַעלַם ואַצדַק – בניגוד לראשי המדינה בעבר שלא היו בעצמם אנשי דת. בעקבות המהפכה זוהתה תורתו של חומייני במידה רבה עם האסלאם, על אף שבאסלאם יש מצע נרחב של דעות שזכו במרוצת הדורות לפרשנויות שונות. ראשי המהפכה הציגו את הגותו כפרשנות בלעדית ומחייבת כפי שהם פירשו אותה, למרות שלא ביטאה את השקפת הזרם המרכזי בהגות האסלאמית בדורות האחרונים, וגם לא את עמדות העולמא – חכמי הדת – ערב המהפכה. חומייני עצמו שינה את עמדותיו במהלך המהפכה, והפך על פיהן רבות מתפיסות היסוד שהיו מקובלות אז בשיעה.

מרגע שאחזו המהפכנים ברסן השלטון וביקשו להגשים את רעיונותיהם המהפכניים הם נאלצו – כמו מהפכנים אחרים בהיסטוריה – להתאים את האידאולוגיה שלהם לתנאי המציאות המשתנים, ולצרכים הנדרשים לקיומה של מדינה. למעט יוצאים מן הכלל, כאשר האידאולוגיה התנגשה עם האינטרסים של המדינה, יד האינטרסים הייתה על העליונה. ב-1988 פסק חומייני כי יש לממשלה סמכות להרוס מסגד או להשעות את קיומה של מצוות יסוד באסלאם אם האינטרס של האומה המוסלמית – מצְלַחה – מחייב זאת. השאלה מי קובע אם מדובר באינטרס של האסלאם, של המשטר האסלאמי או של המנהיג העליון נשארה עמומה. גם בשאלה באיזו מידה ובאילו נסיבות ראוי לחרוג מהאידאולוגיה נתגלעו מחלוקות בקרב מנהיגי המהפכה. בסוגיות יסוד כמו דת ומדינה, אידאלים ואינטרסים לאומיים, בדלנות וגלובליזציה והקשרים בין איראן למערב לא הייתה תמימות דעים.

על אף ששיקולים לאומיים היו מזוהים עם עמדתו של השאה וזרים לעקרונותיו של חומייני, בפועל התנהלה מדיניותו של חומייני בדרך כלל על פי שיקולים לאומיים. כשעלתה בראשית המהפכה הצעה לשנות את שמו של המפרץ הפרסי – שהערבים מכנים אותו ערבי – למפרץ המוסלמי, התנגד חומייני לשינוי ודבק במינוח הלאומי. למרות השוויון העקרוני בין קבוצות אתניות שונות במדינה ובין סונים לשיעים, נקבע בחוקת המהפכה כי רק שיעי ממוצא איראני יכול לכהן כנשיא. כך למשל בבחירות הראשונות לנשיאות התברר כי ג'לאל אל-דין פרסי, שהיה מועמד מוביל, הוא ממוצא אפגני, ומועמדותו נפסלה.

למרות האידאל האסלאמי היו לאיראן קשרים הדוקים עם סוריה שנשלטה על ידי מפלגת הבעת' החילונית בראשות חאפז אל-אסד, אך עם עיראק, שאף בה שלטה מפלגת הבעת', נלחמה איראן בעקבות סכסוך גבולות ובטענה שדתה הסונית היא אנטי אסלאמית. שיקולים פוליטיים ולאומיים הנחו את המשטר האיראני גם בתמיכתו בארמניה הנוצרית במלחמתה נגד אזרבייג'ן המוסלמית השיעית. עקרונות המהפכה חייבו עמידה לצד עמים שחוו שלטון דיכוי, אך למרות זאת נחלצה איראן להציל את משטרו של בשאר אל-אסד בעת ההתקוממות העממית בסוריה באביב הערבי ובמתקפה של דאעש, אולם ב-2024 נרתעה מלעמוד לצדו.