הורדוס המלך נתפס בדרך כלל כאדם רשע ואכזר אשר היה מנותק מנתיניו היהודים, התנכר למסורת היהודית והחדיר לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט סממנים רומים אליליים. אלא שהממצאים הארכאולוגים מציגים תמונה שונה מעט. מה האמת במה שמיוחס למלך השנוי במחלוקת ומהן אגדות חסרות שחר?

שנת 30 לפסה"נ. יהועזר ואלעזר ממשפחת גולית שביריחו הגיעו לארמונו של הורדוס הממוקם סמוך לביתם. בהיותם מנכבדי העיר ומעשיריה הם החליטו להעז ולבקש מהמלך הקלה מיוחדת במסים על תבואת השנה שחלפה בשל ההרס הנורא שפקד את העיר בעקבות רעידת אדמה. השמועות על המלך האכזר שכבש את ירושלים בעזרת הצבא הרומי עשו להן כנפיים, וחשש כבד קינן בלבם פן יבולע להם בגלל בקשתם החצופה. עם הגעתם לארמון הופתעו מדרישת השומרים לטבול במקווה שנמצא בכניסה. כששאלו מדוע עליהם לטבול נאמר להם כי המלך ואנשי החצר מקפידים בתקופה זו, סמוך לחג הפסח, על אכילה בטהרה. יהועזר ואלעזר שיערו כי לא יעלה בידם לפגוש את המלך פנים אל פנים והם ייאלצו לשטוח את בקשתם בפני אחד השרים או הפקידים. להפתעתם הורו להם השומרים, ללא שעברו תחקיר קפדני במיוחד, להיכנס לחצר ענקית מוקפת עמודים שבה חיכו עוד עשרים אנשים לפחות. בקצה החצר הם ראו טרקלין ובו כס המלכות שהיה ריק. אחד מאנשי החצר אמר להם כי המלך מתעכב כיוון שהוא טובל במקווה לאחר שרכב על סוס בערבות יריחו וכי הוא אמור להיכנס בקרוב, וכך אכן היה. כעבור זמן לא רב הם זכו למפגש אישי ומרגש עם המלך לאחר שנקראו לגשת לטרקלין שבו ישב כעת הורדוס. המלך האזין לדבריהם בקשב רב אך לא הבטיח דבר.

את הסיפור הדמיוני הזה – או סיפור אחר דומה לו – לא תמצאו בכתבי יוסף בן מתתיהו. כשיוסף בן מתתיהו מתאר את הורדוס הוא חוזר שוב ושוב על מאפיינים שונים בתכלית של המלך אשר סבו האדומי התגייר בימי החשמונאים יחד עם רוב האדומים. יוסף בן מתתיהו יוצא בחמה גלויה נגד המלך שהפר את 'חוקי האבות' בהכניסו לירושלים משחקי גלדיאטורים, הצגות תאטרון ואף כתובות ואותות ניצחון של הקיסר, וטוען כלפיו כי בהחניפו לקיסר הפר את חוקי היהודים ('קדמוניות היהודים' ט"ו, 267-276, 328). לדבריו, בשלב מסוים התבצר הורדוס מבודד בחצר מלכותו והקיף עצמו באנשי ביטחון, ושנים אחדות קודם לפטירתו הוא חשש מקשר נגדו ולא נתן אפילו לידידיו להיכנס לארמנותיו (שם, ט"ו 327, ט"ז 241-243).

אלא שעל אף עמדתו הנחרצת של בן מתתיהו, אחדים מהפרטים בסיפור הדמיוני שעמו פתחנו מוכחים לאור הממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בארמונותיו של הורדוס, ובעיקר בארמונו הראשון ביריחו.

 

טבל או לא טבל?

39 מקוואות נתגלו בארמונותיו השונים – מספר גדול ללא ספק. האורחים שביקשו לפגוש בהורדוס בארמון הראשון שבנה ביריחו, המכונה במחקר 'הגימנסיון', הופנו לאחד ממתקני הטבילה שהיו במקום. המכובדים יותר נכנסו לבית מרחץ רומי שהיו בו חדרי הלבשה אחדים וחדרי מרחץ חמים ופושרים, וקינחו בטבילה במים קרים במקווה טהרה. האורחים האחרים הופנו למקווה טהרה פשוט. גם בארמונות האחרים של הורדוס היו לאורחים אפשרויות אחדות להיטהר. לעתים נראה כי הארמונות הוקפו במקוואות טהרה: מקווה בכניסה לארמון שונית הסלע בקיסריה, שני מקוואות בארמון המערבי במצדה ושני מקוואות בארמון בהרודיון תחתית. לעתים טבלו אנשי החצר והאורחים בבתי מרחץ רומיים שכללו גם מקוואות. בבתי המרחץ היו ברכות קטנות שבהן חוממו המים באמצעות הזרמת אוויר חם מתחת לרצפה, ובסיום הרחצה טבלו האנשים במקווה. כך היה בבתי המרחץ שנבנו בחצר הארמון השני ביריחו, סמוך לארמון הצפוני במצדה, בהרודיון תחתית, במבצרי קיפרוס עילית ותחתית שמעל ליריחו ובמבצר מכוור שבעבר הירדן.

אולם המעניינים ביותר הם המקוואות שיועדו כנראה להורדוס בכבודו ובעצמו. אלה שולבו בבתי מרחץ רומיים מפוארים ביותר ומוקמו באזורים הפנימיים של הארמונות, ועל כן סביר לשער כי יועדו למלך. הבולט שבהם הוא בית מרחץ מפואר בארמון השלישי ביריחו. בית המרחץ נבנה בטכניקת בנייה רומית מיוחדת הקרויה 'אופוס רטיקולטום' והוצמדה אליו ברכת טבילה. כך היה גם במבצר ההר המפורסם בהרודיון, ואילו בארמון הצפוני במצדה, שכלל שלושה מפלסים, נבנה בית מרחץ עם מקווה בכל אחד מהמפלסים. מקוואות נוספים, ששימשו את החיילים ואת אנשי החצר של הורדוס, מוקמו בקצה הארמונות, ומכאן ראייה נוספת לכך שהמקוואות שמוקמו באזורים הפנימיים של הארמון יועדו להורדוס עצמו.

הורדוס הציג חידוש ארכיטקטוני, תרבותי ותפיסתי כששילב מקוואות טהרה יהודיים בבתי מרחץ רומיים. בית המרחץ היה המוסד החברתי החשוב ביותר בחייהם של אנשי רומא. שם הם נפגשו, דיברו ואכלו יחדיו. הורדוס הפך את הפריגידריום הרומי – חדר המים הקרים שכלל ברכה רדודה ללא מדרגות אשר נועדה לקירור הגוף לאחר המרחץ החם והייתה מרכיב בסיסי בכל בית מרחץ – למקווה טהרה. במקום לשהות בברכת הטבילה במשך זמן מה כנהוג במרחץ, טבלו במקווה את מלוא הגוף ויצאו מיד. כך חוברו יחדיו ההלכה היהודית והתרבות הרומית למתקן משולב חדש המגשר על שני עולמות מנוגדים.

מה הניע את הורדוס ליצור את החידוש הזה?

בניסיון לענות על שאלה זו מתנגשות ההיסטוריה והארכאולוגיה. מצד אחד, ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מתאר את הורדוס בפרטי פרטים כפסיכופט שהוציא להורג את אשתו האהובה מרים החשמונאית ושלושה מבניו מכיוון שחשד בהם שהם מבקשים להדיחו מכס המלכות ולרשת אותו, וכמי שהעריץ את אוגוסטוס ובנה עבורו מקדשים פגניים בארץ. כיצד ייתכן שאדם כזה הקפיד כל כך על דיני טומאה וטהרה? מצד שני, הממצאים הארכאולוגיים מעידים כי הורדוס בנה מקוואות רבים בארמונותיו, כולל בחלקים הפנימיים ששימשו רק אותו ואת משפחתו. ועדיין ניתן להקשות: אולי הורדוס רק ניסה לעשות רושם טוב על אורחיו היהודים והציג בפניהם מצג שווא כאילו הוא מחויב לתורה ולמצוות?

בטרם נחרוץ את דינו של הורדוס הבה ננסה לחשוב כיצד היינו שופטים אותו לאור הממצאים מארמונותיו לולא היו בידינו דבריו של יוסף בן מתתיהו. לאור חשיפתם של מקוואות טהרה רבים כל כך בארמונותיו אין ספק כי הורדוס והסובבים אותו הקפידו על דיני טומאה וטהרה. גם אם נאמר שמטרת המקוואות הממוקמים בחלקים הפומביים של הארמון הייתה לכסות על פרצופו האמיתי של המלך, הרי שאיש מהאנשים שבפניהם רצה הורדוס להצטייר כצדיק לא היה אמור להיכנס לאזורים הפנימיים של הארמון ולראות את המרחצאות הפרטיים שהיו בהם. מדוע אם כן בנה הורדוס מקוואות גם באזורים אלה?

עצם הטענה שהורדוס ביקש להתחנף לקהל היהודי היא בעייתית למדי: הורדוס הקים סמוך לבית המקדש תאטרון, אמפיתאטרון והיפודרום וקיים שם בין השאר משחקי גלדיאטורים אשר עוררו התנגדות ציבורית עזה. הוא לא היה מסוג השליטים החוששים מדעת הקהל, ולכן אין בסיס להשערה שהמקוואות נועדו להחניף ליהודים.

מהממצאים הארכאולוגיים עולה אם כן שהורדוס ובאי ביתו נהגו להיטהר מעת לעת. כיצד מתיישבים הדברים עם תיאוריו של יוסף בן מתתיהו המציגים את הורדוס באור שלילי כאדם שהפר ברגל גסה את חוקי האבות? למען האמת גם בספרו של יוסף בן מתתיהו התמונה מעט מורכבת יותר, וגם שם נגלה רמזים ליחסו האוהד של הורדוס ליהדות ולמצוותיה.

 

עם הגוי הזה את לא מתחתנת!

טובי בניו של הורדוס נשאו נשים נכריות, ומן הסתם היו אלה נישואין דיפלומטיים. אלכסנדר, בנו ממרים החשמונאית, התחתן עם גלפירה בת ארכילאוס מלך קפדוקיה; הורדוס אנטיפס, בנו ממלתקי השומרונית ולימים שליט הגליל ועבר הירדן, התחתן עם בתו של ארטס מלך הנבטים. אך כששלום, אחותו התככנית של הורדוס, ביקשה להתחתן עם השר הנבטי סילאיוס, הורדוס התנגד. הוא דרש שהנבטי יימול קודם, אך סילאיוס סירב והנישואין לא יצאו לפועל. שתיים מנינותיו של הורדוס, דרוסילה וברניקי, בנותיו של המלך אגריפס הראשון, נישאו אף הן לגויים. אגריפס דרש מעזיז מלך אמסה ומפולימון מלך קיליקיה להימול כדי לשאת את בנותיו, והם אכן נימולו. דרוסילה הייתה אמורה תחילה להינשא לאפיפנס מלך קומגנה, אך כיוון שהאחרון סירב להימול הנישואין בוטלו.

מתברר אם כן שבמשפחת הורדוס התנגדו לנישואין של אישה יהודייה עם גבר נכרי, אולם למצב ההפוך לא הייתה התנגדות והורדוס ובניו נישאו לנשים נכריות. נראה שהסיבה לכך היא שבאותה תקופה השיוך לעם היהודי נקבע על פי האב, בשונה מההלכה הרווחת בספרות חז"ל שלפיה הוא נקבע על פי מוצאה של האם. סביר להניח כי הנשים הנכריות שהוכנסו למשפחת הורדוס הודרכו להתאים עצמן לאורח החיים היהודי, אך אין לדעת אם הן התגיירו בדרך כלשהי. על כל פנים, מההתעקשות שבנות המשפחה יינשאו לגברים נימולים ניתן ללמוד כי הזהות היהודית הייתה חשובה להורדוס וליורשיו, וכי גם לנישואי תערובת ממניעים דיפלומטיים היו גבולות.

 

לקדש שם שמים

חז"ל קבעו: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד:), ואכן, חומות הר הבית של ימינו והממצאים הארכאולוגיים מהחפירות שנערכו ממערב ומדרום להר הבית אינם מותירים ספק: זה היה המתחם המקודש הגדול והמפואר ביותר בעת העתיקה. גם יוסף בן מתתיהו לא נותר אדיש למפעל הבנייה הכביר של הורדוס ותיאר את המקדש שבנה במלוא תפארתו. אך מדוע דווקא הורדוס הוא שזכה לבנותו?

בנאום המובא אצל יוסף בן מתתיהו מסביר הורדוס מדוע החליט לבנות מחדש את בית המקדש. לטענתו מגיע לקדוש ברוך הוא מקדש מפואר מזה הנמוך והפשוט שנבנה בימי שיבת ציון תחת אילוצים פוליטיים. הורדוס אומר שוב ושוב כי הוא פועל מתוך חסידות דתית כלפי הא-ל. אך מדוע הוא חשב שדווקא הוא מתאים לממש את היוזמה הזו? בנאומו מדגיש הורדוס כי קשריו עם הרומים מאפשרים לו לתקן מה שנפגם בעבר, לבנות מקדש מפואר וכך להשיב לא-ל על הטובות שגמל עמו ('קדמוניות היהודים' ט"ו, 382-387).

בהזדמנות אחרת התבקש ניקולאוס מדמשק, סופרו הנכרי ויד ימינו של הורדוס, להיות מליץ יושר בפני מרקוס אגריפס ואנשיו למען יהודי איוניה – ערים יווניות לחופה המערבי של תורכיה של ימינו – שסבלו מהתנכלות של הרומים. טענתו המרכזית של ניקולאוס הייתה כי על הרומים לכבד את הזכויות הדתיות של היהודים ברחבי העולם ההלניסטי, ולו רק בשל נאמנותו של הורדוס כלפיהם. מאוחר יותר גם הורדוס עצמו זקף לזכותו את הסכמתו של אגריפס להיענות לבקשה (שם, ט"ז 27-63).

אין ספק שבשני המקרים מדובר בתעמולה פוליטית, אך היא מלמדת כיצד ביקש הורדוס לעצב את דעת הקהל: המלך דואג לזכויותיהם הדתיות של היהודים וגם קרבתו לרומא נעשית לטובת היהודים. רוצה לומר: אם הורדוס לא היה שליט חזק שהרומאים מתייחסים אליו בכבוד, לא היה מי שיבנה את בית המקדש המפואר וידאג ליהודים ברחבי האימפריה.