אלף שנה לפני ה- PDF הראשון בנה יהודי מטבריה קובץ אב של כל ספרי התנ״ך בעולם. סיפורו של אהרן בן אשר, טברייני שמסר את נפשו על ספירת האותיות בתנ"ך, על ניקוד המלים ועל הוספת טעמיהן

בקרב הציבור היהודי יש מוסכמה ברורה כי לתנ"ך יש נוסח אחיד וכי חכמים לא חלקו זה על זה באשר למלים הכתובות ואפילו לא באשר לאותיות, אלא רק על פרשנות הפסוקים, אך האמת היא שנוסח המקרא עבר מסע ארוך ומפרך עד שהגיע לצורתו המוכרת לנו. במגילות מדבר יהודה מהדהדות גרסאות מתחרות, לעתים סותרות, עד שנראה כי כל קהילה החזיקה בספר משלה. לאחר חורבן הבית החלה מלאכת קיבוץ גדולה. חכמי יבנה, ואחריהם חכמי הגליל, ביקשו להשיב לעם תורה אחת וקריאה אחת. במשך מאות שנים עבר המקרא תהליך של בירור, מיון ודקדוק, אות אחר אות, תג אחר תג, עד שהנוסח נעשה כמעט אחיד, אך המלאכה לא הסתיימה. מסורות הקריאה עדיין עברו מפה לאוזן, הניקוד היה חבוי בזיכרון המורים, והטעמים נוגנו בעל פה. זה היה המצב שבפניו ניצב החכם הטברייני אהרן בן אשר. 

 

טבריה עיר הנקדנים

במפנה המאה החמישית, עם חתימת התלמוד הירושלמי בטבריה ותחת שלטון ביזנטי עוין, עברה אמנם ההנהגה ההלכתית לבבל, אך העיר שמרה על מעמדה הרוחני. במאה השמינית, תחת שלטון הח'ליפות המוסלמית – תחילה של בית אומיה ובהמשך של בית עבאס – הייתה טבריה עיר מרכזית ומוקד יהודי חשוב בגליל. היא הפכה אט אט לביתם של מדקדקי המקרא וחכמי המסורה, ובה התגבשה השיטה הטברנית – מערכת הניקוד והטעמים שהפכה לנוסח התקני של המקרא. בעיר פעלו שושלות משפחתיות, ובהן משפחת בן אשר, שהעמידו דורות של חכמים ושקדנים אשר קבעו לדורות את צורתו המדויקת של התנ"ך, והשפעתם ניכרת בכל ספר מקרא שנפתח עד היום. 

אהרן בן אשר, בעל המסורה הידוע שפעל בטבריה במחצית הראשונה של המאה העשירית, כונה "מלמד הגדול בן אשר". בעלי מסורה אחרים בתקופתו השתבחו בכך שהם הולכים בעקבותיו וכתבו כי הם מקבלים את דעתו כשהם מעתיקים את ספרי המקרא. כך למשל כתב שמואל בן יעקב, שיצר את התנ"ך השלם הידוע בשם 'כתב יד לנינגרד':

שמואל בן יעקב כתב וניקד ומסר את המחזור הזה שלמקרא מן הספרים המוגהים המבוארים אשר עשה המלמד אהרן בן משה בן אשר נוחו בגן עדן ('כתב יד לנינגרד', דף 479 ע"א).

מסרן אחר כינה אותו 'המלמד' בלי להזכיר את השם 'בן אשר', שהרי הכל ידעו במי מדובר. אהרן בן אשר זכה לשורת שבחים ארוכה ומרשימה בכתובת הקדשה נוספת: 

המלמד הגדול, החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים, המהיר במעשיו, המבין במפעליו, היחיד בדורותיו (יוסף עופר, "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו", 'ספונות' יט, תשמ"ט, עמ' 287). 

כתובת אחרת מלמדת כי היה נצר לשושלת ארוכה של חכמי מסורה: 

ודע כי זה אהרן בן משה בן אשר בן משה בן נחמיה בן אשר הזקן הגדול ז"ל היה אחרית השלשלת ('כתב יד סנט פטרסבורג', Evr II C 145, 6 ע"א).

מטרתם של בעלי המסורה הייתה להעביר נוסח מדויק ואחיד של התנ"ך מדור לדור. מפעלם החשוב היה יצירת סימני הניקוד וסימני הטעמים. עד ליצירתם, כל קורא נזקק למסורת קריאה בעל פה שלמד מאבותיו או מרבותיו, ועל פיה ידע מהן התנועות ומהי הנגינה בכל מלה מהמקרא. הסימנים הכתובים של הניקוד והטעמים הפכו מסורת זו למסורת שבכתב. במפעל הזה השתתפו מאות אנשים, אך רובם אינם ידועים לנו בשמותיהם.

בעלי המסורה עמלו להכריע בכל מקום שהתעוררה בו מחלוקת בנוסח המקרא, ושאפו להגיע לדיוק מקסימלי בכתיבת התנ"ך ובקריאתו. כך למשל, בתקופתם טרם הוכרעה השאלה האם להגות את השם יששכר עם שי"ן אחת או עם שתיים. כדי לשמר את הנוסח הכתוב נכתבו אלפי הערות מסורה. הערות אלה, שנרשמו באותיות זעירות בשולי הספרים, מסרו מידע חשוב על אופן קריאת המלים וכתיבתן והן נועדו לקוראים בתורה ולסופרי סת"ם שהעתיקו את הספרים. ההערות מציינות כתיב מלא וכתיב חסר, אותיות נדירות, את מספר הפעמים שבהן מופיעה מלה במקרא כולו, וכמובן את ההבחנה בין קרי וכתיב – בין האופן שבו המלה כתובה לבין האופן שבו היא נקראת.

אהרן בן אשר לא היה ראשון המסרנים ופעל דורות רבים אחרי שהמסורה כבר התפתחה והשתכללה, אך הוא הידוע והמפורסם מבין בעלי המסורה. הוא זכה לשם ולתהילה בזמנו וגם לאחר זמנו הודות לתרומתו המכרעת לפיתוחה של המסורה.

 

מלה אחת, שתי משמעויות

מפעלים רבים נקשרו בשמו של בן אשר, ולעתים קשה להכריע אם ייחוסם אליו נכון, או שמא קשרו את שמו למפעל כלשהו מתוך רצון להאדירו ולחזקו. לדוגמה, אחת מרשימות המסורה הידועות – "ב' בתרי לישני" – היא רשימה מיוחדת של מלים שכל אחת מהן מופיעה פעמיים במקרא, כל פעם במשמעות אחרת. כך למשל המלה אָמִיר בפסוק "שְׁנַיִם שׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר" (ישעיהו י"ז, ו') מציינת את ראש האילן, ואילו בפסוק "כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר" (הושע ד', ז') היא משמשת כפועַל שמשמעו אחליף. המלה אָגוּר בפסוק "לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר" (דברים ל"ב, כ"ז) משמשת כפועל שמשמעו אִירָא, ולפי פרשנות אחרת כָּנוּס, אָסוּף, ובפסוק "דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה" (משלי ל"א, א') היא משמשת כשם פרטי. המסורה מלקטת עשרות מלים מסוג זה ומסדרת אותן בסדר אלפביתי. איסוף זה הוא שעשוע אינטלקטואלי, ובד בבד יש בו גם תחילתו של עיסוק מילוני, שהרי הבחנה בין משמעויות ומיונן הם מתפקידיו של המילון. רשימה מסוג זה יוחסה לבן אשר, ובראשה נכתב:

והם נפלאים ויפים / חמודים מכספים / מפי בן אשר מאולפים (אהרן דותן, 'ניצנים ראשונים בחכמת המילים', עמ' 87).

קשה לקבוע מה הייתה תרומתו של בן אשר לרשימה זו. ייתכן שהשתתף ביצירתה וייתכן שהמעתיקים ביקשו להשתבח בשמו כדי לרומם ולייקר את חשיבותה.

 

בן אשר ובן נפתלי

בר הפלוגתא המרכזי של אהרן בן אשר היה משה בן נפתלי, שהתגורר אף הוא בטבריה. שניהם פעלו בשלבים האחרונים של גיבוש נוסח המקרא, ובתקופתם הוכרעו רוב המחלוקות הגדולות העוסקות במלים שלמות או בתוספת ובגריעה של אותיות, ונותר רק להכריע בהבדלים זעירים באופן הקריאה.

ברבים מכתבי היד מופיעות רשימות ארוכות ומפורטות המעוטרות בעיטורים צבעוניים של מחלוקות בין השניים. רשימות אלה מתעדות קרוב לאלף מקומות שבהם נחלקו בן אשר ובן נפתלי, ומקומות נוספים שבהם הסכימו זה עם זה נגד דעה אחרת. כמעט כל המחלוקות עוסקות בפרטים זעירים של ניקוד והטעמה, חלקם כאלה שרוב הקוראים היום אינם משגיחים בהם כלל. כך למשל שלוש המלים "אֶת-כָּל-הַיְקוּם" (בראשית ז', ד') מחוברות זו לזו במקף ונקראות כיחידה מוזיקלית אחת, ונחלקו בן אשר ובן נפתלי בשאלה אם יש הפסקה קלה באות אל"ף הראשונה, כלומר הטעמת משנֶה קצרה המסומנת בקו ניצב הנקרא געיה.

על פי עדויות ורמזים שיערתי לאחרונה כי רשימת החילופים נוצרה כאשר בן אשר ובן נפתלי נפגשו זה עם זה לדיון בהגיית המקרא, תיעדו את רשימת הבדלי הקריאה ביניהם, ולא פעם הגיעו להסכמה לאחר שאחד מהם קיבל את דעתו של חברו. פרוטוקול הדיון ביניהם שימש עשרות שנים מאוחר יותר בסיס לעבודתו של מישאל בן עוזיאל, שפרסם בערבית באותיות עבריות את הספר 'כתאב אלכלף – אלדי בין אלמעלמין בן אשר ובן נפתלי' – ספר החילופים בין שני המלמדים בן אשר ובן נפתלי.

 

כתר ארם צובה 

מפגש ישיר עם דמות שפעלה לפני למעלה מאלף שנה הוא חוויה מיוחדת. רבים החכמים והיוצרים שאנחנו מכירים היטב את עבודתם – ובהם רב סעדיה גאון, רש"י ונכדיו הרשב"ם ורבנו תם, רבי אברהם אבן עזרא והרמב"ן – אך אין בידינו אוטוגרף שלהם. מעטים החכמים שיש בידינו חיבורים או מכתבים בכתב ידם, ובהם רבי יהודה הלוי, הרמב"ם ורבי חזקיה בן מנוח הידוע בשם ספרו 'חזקוני'.

כתר ארם צובה הוא תנ"ך שלם עם הערות מסורה מעשה ידיו של אהרן בן אשר, ועל כן הוא מאפשר בחינה ישירה של עבודתו ברוב ספרי המקרא. על אף שמו, הכתר נכתב בטבריה במאה העשירית והגיע לחַלַבּ – שנקראה ארם צובה – רק מאות שנים אחר כך, ושם נשמר בבית הכנסת המרכזי. מתוך כתב היד השלם, שכלל כ-487 דפים, השתמרו בידינו רק 295. כארבעים אחוז מהדפים נעלמו בנסיבות שעדיין אינן ידועות כל צורכן בעת הפרעות ביהודי חלב שפרצו ב-1947 בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל.

הכינוי 'כתר' לכתב יד שלם של התנ"ך נזכר לראשונה בכתב יד ששון מסוף המאה העשירית. המסרן של כתב יד זה כתב כי כתב היד של אהרן בן אשר מכונה אלתאג', שפירושו הכתר. השם מורה מן הסתם על יוקרתו של כתב היד המיוחד הזה, אך ברבות השנים התרחב השימוש בכינוי כתר גם לכתבי יד אחרים של התנ"ך, וגם לתאג'ים – חמישה חומשי תורה – של התימנים.

אמנם אהרן בן אשר לא כתב את התנ"ך עצמו אלא סופר מומחה בשם שלמה בן בויאעא שידע לכתוב בכתב יפה וברור, אך הוא עשה זאת בהזמנתו של בן אשר כדי שישמש בסיס לעבודתו. בן אשר טרח כל ימיו לשכלל ולדייק את התנ"ך הזה. הוא ניקד את מִלות המקרא והוסיף להן את טעמי המקרא. הוא רשם מסביב לטקסט המקראי את הערות המסורה, בדק שוב ושוב את נוסח המקרא, והגיה ותיקן כל טעות שמצא בו, גדולה או קטנה.

כאשר נזקק בן אשר לתקן טעות בכתיב המקרא הוא השתדל לעשות זאת באופן נאה ונקי, בניגוד לסופרים אחרים ש'תלו' את המלים המתוקנות בין השורות או שרשמו מלים אחדות בכתב קטן וצפוף. בחינה דקדקנית של כתר ארם צובה חושפת תיקונים רבים, ולפעמים אפשר לשער מה היה הטקסט השגוי שתוקן. בפסוקים מספר שמואל א' המתארים כיצד מיכל בת שאול מבריחה את דוד מפני אביה הרודף אחריו נאמר:

וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן, וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט. וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו, וַתְּכַס בַּבָּגֶד. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד, וַתֹּאמֶר חֹלֶה הוּא (שמואל א' י"ט, י"ב-י"ד).

בפסוקים אלה בכתר השורה השלישית ארוכה מהשורות האחרות, ולכן הוסיף בן אשר בסוף השורות הקצרות סימני סרק למילוי. במבט נוסף ניכר כי המלים "ואת כביר העזים" נכתבו על גבי מחק. מה היה הטקסט המקורי? אפשר לשער שהמלה "ואת" נשמטה בטעות. בכתיבה המקורית נשמר קו השוליים השמאלי, אולם בעקבות התיקון חרגה המלה "העזים" אל מעבר לו. בן אשר טרח ליישר מחדש את קו השוליים השמאלי באמצעות סימני מילוי שהוסיף בשורות הסמוכות.

דוגמה נוספת היא הערת מסורה שהוסיף כנראה בזקנותו, שכן הכתב גדול וגס יותר: "ניחה – מלי [מלא]; גברא – חס [חסר]". ההערה עוסקת בכתיב של המלה נֹחַ וקובעת כי כשהיא באה במשמעות של מנוחה – ניחה – נכתב נוח בכתיב מלא, ואילו כאשר היא מציינת שם פרטי של אדם – גברא – נכתב נח בכתב חסר.

הצלחתו של בן אשר לא הייתה מעשה פלאי של אדם שאינו שוגה לעולם, היא הייתה תוצאה של יגיעה ושל עבודה מוקפדת במשך שנים רבות. להמחשת הדבר אציין כי השם דָּוִד מופיע במקרא 789 פעמים בכתיב חסר, ועוד 286 פעמים בכתיב מלא – דָּוִיד. הערת המסורה באשר לכתיב המלה קצרה:

דויד ה' מל' [חמש פעמים מלא]: וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי [מלכים א' ג', י"ד]. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת [שם, י"א, ד']. וְלִבְנוֹ אֶתֵּן [שם, ל"ו]. וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה [יחזקאל ל"ד, כ"ג]. כְּמִגְדַּל דָּוִיד [שיר השירים ד', ד']. וכל תרי עשרה ודברי הימי' ועזרא דכותהון (מסורה גדולה, מלכים א' י"א, ל"ו). 

ההערה קובעת כי המלה דָּוִיד באה בכתיב מלא בספרי תרי עשר, עזרא ודברי הימים, ובחמישה פסוקים נוספים בספרי המקרא האחרים. הערה זו הועתקה בכתבי יד רבים, והעתקה כזו יכולה להיעשות בשתי דקות, אבל לא כל מסרן שהעתיק אותה טרח גם לבדוק את כל 1,075 הופעות השם דוד במקרא כולו, ולוודא שכולן כתובות בהתאם להערה. בדיקה מסוג זה מצריכה עשרות שעות עבודה, ובדומה להערה זו יש אלפי הערות אחרות שמסרן דייקן צריך לבדוק כל אחת מהן במקרא כולו.

 

הרמב"ם והכתר

שמעו של כתר ארם צובה הגיע לאוזניו של הרמב"ם במחצית השנייה של המאה ה-12, כ-250 שנה לאחר זמנו של אהרן בן אשר. הכתר עצמו הגיע לקהיר, מקום מושבו של הרמב"ם, לאחר שהצלבנים שדדו אותו בעת כיבוש ירושלים ב-1099, והוא נפדה מידם על ידי יהודי קהיר. הרמב"ם ידע היטב מה חשיבותו של הכתר וכמה טרח בן אשר בהגהתו וכתב: 

ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו … ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות, כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם. וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו ('משנה תורה', "הלכות ספר תורה" ח', ד').

בזכות הרמב"ם השפעתו הגדולה של כתר ארם צובה נמשכה מאות שנים לאחר ימיו של בן אשר, ודווקא בתחום שהוא לא התייחס אליו בהערות המסורה. הרמב"ם קבע כי יש לסמוך על הכתר בעניין הפרשיות הפתוחות והסתומות, כלומר הרווחים שבספר התורה, ובדרך כתיבת שירת הים ושירת האזינו. הוא ערך רשימה מפורטת של כל פרשיות התורה, ושילב אותה בהלכות ספר תורה. הייתה זו קביעה מהפכנית, כי עד ימיו לא הייתה אחידות במסורת הפרשיות בספרי התורה בתפוצות ישראל. יישום דברי הרמב"ם לא היה מיידי, וחלפו מאות שנים עד שכל קהילות ישראל קיבלו עליהן את פסק הרמב"ם, אך בסופו של דבר התהליך הושלם, וכיום כל הפרשיות בכל ספרי התורה כתובות על פי כתר ארם צובה, למעט מקום אחד שבו נחלקו קהילות ישראל בפירוש דברי הרמב"ם.

 

מוקד התעניינות במשך הדורות

אין כתב יד אחר בתחום היהדות המתועד פעמים כה רבות במשך דורות כמו הכתר. שמעו הגיע לכל רחבי העולם היהודי, ומי שעסק בנוסח המקרא ניסה להגיע אליו או לקבל מידע עליו. עוד בהיות הכתר בקהיר עיין בו המסרן של 'קודקס ששון' והעתיק ממנו רשימת מסורה ארוכה. יהודה המלמד מאלכסנדריה פנה למאיר החזן ב-1208 וביקש לברר נוסח של מלה אחת בכתר ולעמוד על זהות המנקד שלו. באותן שנים הגיע רב יוסף ראש הסדר לקהיר, ומרישומיו עולה כי הוא תכנן להעתיק את התורה מ'מצחף אלתאג', הוא הכתר.

כאמור, במאה ה-14 עבר הכתר לעיר חלב שבסוריה וזכה לכינוי 'כתר ארם צובה'. חכמים ונוסעים רבים הגיעו מרחבי העולם כדי לעיין בכתר או שלחו שליחים ומכתבים וביקשו לברר את נוסחו. ביניהם היו החכם התימני רבי סעדיה העדני בן המאה ה-15, רבי אליהו בן חיים מקושטא שבתורכיה והמגיה ישי בן עמרם עמאדי מכורדיסטן בני המאה ה-16, רבי שמואל ויטאל מרבני דמשק במאה ה-17, הרב יעקב ספיר מירושלים, הרב שלום שכנא ילין מסקידל שבליטא והנוסע הקראי אברהם פירקוביץ' בני המאה ה-19, ופרופ' משה דוד קאסוטו מירושלים במאה העשרים.

העדויות העולות מכתבי חכמים אלה רבות ומגוונות. הן מוכיחות כי חשיבותו וייחודו של הכתר הוכרו במשך כל הדורות ברחבי העולם היהודי, מספקות מידע רב וחיוני עליו ומאפשרות שחזור פרטים רבים מחלקיו החסרים שאבדו בפרעות שפרצו בחלב ב-1947.