חיי הנדודים שנכפו עם הנרייטה פולפרמאכר הביאו אותה לראות חצי עולם עוד לפני שמלאו לה עשרים. לצד חוויות מרתקות שספגה, סבלה הנערה יהודייה מחיים קשים מאוד, ומצבה לא השתפר גם לאחר שהיגרה מלאת תקווה לארצות הברית. כיום איש לא זוכר את שמה, שלא היה מוכר גם בחייה, אולם לו הייתם שואלים בתקופתה על קורה וילברן – שם העט שאימצה לעצמה – רבים היו מכירים את הסופרת הספיריטואליסטית, עד שגם שם זה נעלם בתהומות השכחה

"יומן, לה גואירה, 1844", נכתב על כריכת היומן יקר המציאות. מחברת היומן, שכינתה עצמה בשם הנרייטה, הייתה אז בת 19. ארבע שנים אחר כך היא תהגר לארצות הברית בשם הנרטי ג'קסון. אבל זה לא היה השם המקורי שלה, ולא השם שבו השתמשה ברומנים, במסות ובשירים הרבים שחיברה. במותה ב-1906 צוינה פטירתה של המחברת – שהעיתונים הגדירו כיוצרת היהודייה הידועה לכל – ברחבי ארצות הברית, ואפילו בהוואי, בשם שונה לגמרי: קורה וילברן (Cora Wilburn).

הנרייטה נולדה בצרפת ב-1824, כנראה בחבל אלזס שסופח לגרמניה ב-1871 בעקבות המלחמה בין צרפת לפרוסיה. שם משפחתה המקורי היה פולפרמאכר – יצרן אבקה. אמה לאה, ילידת גרמניה, נפטרה זמן קצר לאחר שנולדה, ואביה נישא בשנית באנגליה. ב-1837 ירדה המשפחה מנכסיה. מוריץ (מוס) פולפרמאכר, שהגדיר עצמו "סוכן לבתי עסק זרים באיי הודו המערבית ולספרדים בחופי הים הקריבי", הוכרז בעיתון הרשמי The London Gazette פושט רגל שנכלא בבית סוהר לבעלי חוב.

חופשיים בעולם הרחב

בעקבות פשיטת הרגל יצאה המשפחה הקטנה לנדודים "כמעט בכל העולם", כדברי הנרייטה. "בשנת 1839 … שטנו במעלה נהר האירוודי בדרכנו אל בירת האימפריה הבורמנית – העיר אמרפורה," סיפרה ("Honor to Whom Honor is Due", Our Dumb Animals, November 1878, p.46).

ב-1860 חיברה הנרייטה תחת שם העט קורה וילברן רומן אוטוביוגרפי בשם 'קוסלה ווין', והוא פורסם בהמשכים בכתב העת האמריקני Banner of Light. על תהפוכות חייה כתבה:

חולמת היופי, הרוח החופשייה, הפרועה והמעופפת נשבתה בידי צרכיה הבסיסיים. היא, שהשקיפה על תפארת השקיעה מגדות הגנגס הקדושות; היא, שעמדה ליד הספינקס שקועה בהרהורי בדידותה, שלגמה על הרי האלפים שרטוטי נשמה מעוררי השראה לכל החיים; עכשיו היא האומללה והשקופה שבבריות העולם, התופרת למען לחם יומה (Banner of Light, 16.7.1860, p. 1).

ב־30.3.1843 פורסם בעיתון האוסטרלי Herald Morning Sydney מאמר שכותרתו ״תעתועיו של נוסע״. המאמר הועתק מהעיתון הבורמזי Chronicle Maulmain ותוארו בו נכלוליו הרבים של מוריץ פולפרמאכר, ובהם ניסיון התחזות למשה מונטיפיורי המלווה במסעותיו על ידי אשתו ובתו. התחזות זו נחשפה בקלות, שהרי למונטיפיורי לא היו ילדים

הנרייטה שהתה זמן מה בהוואי, האי שתיארה כעבור שנים כמקום שבו בילתה את שעות הנעורים הוורודות, ועל פי הכתוב ביומנה ב-22 במרץ 1843 יצאה עם הוריה מסינגפור לברמן שבגרמניה.

לא רבים תרו את העולם במחצית הראשונה של המאה ה-19, ומספר היהודים מביניהם היה זעום מאוד. המסע בים קודם שרווח השימוש באניות קיטור לחציית האוקיינוס היה מסוכן, מתיש ויקר, ורק עשירים מאוד או סוחרים שנסעו לרגל עסקיהם יכלו להרשות לעצמם לחצות את הים פעמים רבות.

מוריץ פולפרמאכר העמיד פני אדם עשיר מאוד, ועיסוקו באבנים יקרות שיווה לו מראית עין של אמינות, אך בדיוק כשיצא עם משפחתו מסינגפור ב-1843 התפרסם מאמר בעיתון הבורמזי Maulmain Chronicle וחשף במפתיע את פניו האמיתיות. כותרת המאמר הייתה "תעתועיו של נוסע", וסופר בו כיצד הציג עצמו פולפרמאכר ההדור בלבושו – שנסע תמיד עם אשתו ובתו – כסוחר יהלומים עשיר, וכך הונה רב חובל אחד ואנשים נוספים. הוא לווה מהם כסף בתמורה לאבני חן ולמתכות כסף זהב שהתברר כי הן מזויפות, ולא החזיר את חובותיו. עוד נכתב שם כי במקומות אחדים הוא הציג עצמו כיהודי אמריקני בשם מוריץ ג'קסון – שם המשפחה שבו השתמשה הנרייטה לאחר שהיגרה לאמריקה. הכותב התרה בקוראים להישמר מפני האיש, והודיע כי הנוכל עושה דרכו לקורסאו כדי ללכוד ברשתו קרבנות חדשים. המאמר הופץ גם בארצות אחרות, ופולפרמאכר הבין כי עליו לשנות את תכניותיו ולהיזהר.

יתומה בוונצואלה

משפחת 'ג'קסון' שינתה כנראה את יעד נסיעתה ומצאה לה מקום מגורים במרחק של כ-300 ק"מ מקורסאו, בעיר הנמל לה גואירה שבוונצואלה, לא הרחק מקראקס הבירה, אולי בניסיון לטשטש את עקבותיה. בעיר זו החלה הנרייטה לכתוב את הכרך היחיד של יומנה שהגיע לידינו. דיוקן המשפחה המצויר בו מטריד למדי.

"לא הייתי בבית שעה ארוכה לפני שזה התחיל מחדש", דיווחה באורח סתום במקצת ב-1 במרץ 1844. כעבור שבוע הסבירה שבינה לבין אביה "פרצה שוב מריבה אדירה על שום דבר, כמו תמיד … בקבוק הברנדי הוזעק לעזרה, ואז הוא התחיל עם הקללות והשאגות שלו. זה נמשך כמעט עד הבוקר". תוך חודשים אחדים הידרדר המצב בבית עוד יותר. אביה, שאולי חשש כי הוא עתיד להיחשף בקרוב, נעשה אלים. "אתמול נשברה המראה", כתבה הנרייטה ביומנה במאי. "היום, אחרי שנשברו 15 כוסות … הוא החל לאיים בסכין על אמי ושתינו עזבנו את הבית".

המתיחות בבית נתנה את אותותיה באמה החורגת של הנרייטה. בריאותה דעכה, היא לא יכלה עוד להחזיק את משק הבית והרופא שלה השתמש בעלוקות בניסיון לרפאה. בסופו של דבר ב-29 ביוני 1844 היא "עברה לעולם שכולו טוב. א-לוהים זיכה אותה בסוף שלֵו ורגוע".

כעבור שנה, אחרי נסיעה חפוזה ומסתורית במקצת לבורדו ובחזרה עם בתו, נפטר גם מוריץ ג'קסון ונפוצו שמועות כי הוא נרצח. 15 שנה אחר כך, ברומן האוטוביוגרפי שכתבה המשיכה הנרייטה לחלום על ייסורי הגסיסה של אביה הפושע והמתעלל, על "השדים המכונפים הנוראים, על העופות הדורסים הפראיים שכנפיהם השחורות כלילה פרוסות לרווחה", שנחתו על "חזהו המתקשה לנשום, מקרקרים בצרידות באוזניו ותולשים את אצבעותיו הרועדות מעל עיניו". היה זה עונש ראוי, חשבה, ולו רק בגלל העוולות שגרם לאשתו:

מתוך הספר הפתוח בידה הוא קרא, באותיות אדומות כדם, את רשומות עוולותיה הכתובות בו, החטאים המרובים שאין עליהם מחילה שחטא כלפי חייה, ובסוף כל עמוד נכתבה המלה החוזרת והנשנית, המבעיתה, 'גמול!' (Banner of Light, 2.7.1860, p. 1)

בצל הכנסייה

הנרייטה שנתייתמה איבדה הכל. גם אם היו ברשות אביה דברי ערך כלשהם הם נגנבו, והיא נותרה חסרת כל פשוטו כמשמעו. שכנים קתולים בלה גואירה ריחמו עליה ואספו אותה אליהם. היא נכנעה ללחציהם, וב-24 ביוני 1846 התנצרה. עד שכתבה על כך ביומנה כבר התחרטה על המעשה:

אבוי, עכשיו עליי לכתוב על מאורע שממלא אותי תוכחה עצמית וחרטה, מאורע שהמיט עליי את זעמו הצודק של א-ל צודק לחלוטין, מאורע שאני משתוקקת מקרב לב, בכל להט, לכפר עליו, לבקש חנינה מאבי הפגוע, מאבי הצודק והנדיב. אבוי, בארץ זרה, בקרב זרים, הלכתי שולל אחר התלהבות מדומה שפירשתי בשוגג כאמונה, ורוחי החלושה שאיבדה כל תקווה נטשה את א-לוהיה. נטשתי את א-לוהי אברהם, יצחק ויעקב, את א-לוהי ישראל האמיתי האחד והיחיד, למען האל הכוזב מנצרת. כרעתי על הברכיים הללו לסגוד לאלילים. ומאז היום ההוא הזכור לרע, תוכחה כבדה וחמורה ירדה על ראשי החוטא (עמ' 82).

אותה "תוכחה כבדה וחמורה" היא שהסבירה לדעתה את חיי העוני שחוותה אז, אחרי שגדלה בעולם של רווחה, והיא שגררה את אובדנם של רבים שהיו פעם ידידיה. היא חשה "בודדה, בלי ידידים ובלי פרוטה", ולמרות זאת נשבעה לחזור "אל דתי, אל א-לוהיי". באוגוסט 1848 כתבה ביומנה ביידיש רצוצה מעין תפילה אל "א-לוהי ישראל היקר", והתחננה בפניו להושיע אותה ולאפוף אותה שוב באהבתו הקדושה (עמ' 115).

מתוך אמונה שאחיה היהודים יאספו אליהם אחת משלהם ויעזרו לה, הוציאה הנרייטה ארבעים דולר מהכסף המועט שנשאר בידה ויצאה להפלגתה האחרונה בים בתקווה להתחיל חיים חדשים במסגרת הקהילה היהודית של פילדלפיה שעליה קראה. לאחר שלושה שבועות על הספינה יופמיה הגיעה לניו יורק בשלושים בספטמבר 1848 ועוד באותו לילה נסעה לפילדלפיה.

"הלכתי לבתיהם של אחיי, אך אבוי, התקבלתי בסבר פנים רעות", כתבה הנרייטה בחמישה באוקטובר 1849 בעמודים האחרונים של יומנה. יהודי פילדלפיה הציעו לה רק עבודות בזויות. אכזבה מרה מילאה אותה:

אתם העובדים את הא-ל היקר לנשמתי, קדוש ישראל הנעלה, מדוע זה הבטתם בי באדישות צוננת וביהירות של עושר מרובה? הלוא שמעתם קול אומר שבחזה היתומה הזאת נחבאות הטהורות שבתקוות ושאיפה אל הקדוש מכל? (עמ' 134).