התפשטותו של הספר המודפס אפשרה לנשים היהודיות להתוודע למקורות, וספרי תפילות אישיות לנשים נכתבו על ידי נשים וגברים. שתי תחינות ידועות חתומות על ידי פייטנית מסתורית בשם שרה בת-טובים

מסך מסתורין אופף את חייה של הפייטנית שרה בת-טובים. זמן רב פקפקו חוקרים בעצם קיומה, בעיקר משום שהיו גברים השתמשו בשמה המוכר ברבים כאמצעי להגברת המכירות של תחינות שכתבו לנשים. גם שם משפחתה לוט בערפל. החוקרים סבורים כי בת-טובים אינו שם משפחה אמיתי אלא תואר המייחס אותה לטובי העיר – רבנים או גבירים. ואכן, אביה של שרה, הרב מרדכי, היה מלומד גדול, סבהּ יצחק היה רב בעיר מגוריהם סטנוב, ואב סבה מרדכי היה רב בבריסק שהייתה מרכז יהודי חשוב. כיום מוסכם על החוקרים כי אכן הייתה פייטנית בשם שרה בת-טובים שכתבה תחינות לנשים. בתחינותיה היא עודדה נשים ללכת לבית הכנסת ונתנה ביטוי נשי לדבקות דתית. קובץ התחינות הידוע ביותר שלה הוא 'שלושה שערים':

אני, שרה בת-טובים … סידרתי בשנית תחינה יפה על שלושה שערים. השער הראשון מבוסס על שלוש המצוות שאנו הנשים הצטווינו לקיים … השער השני הוא תחינה שאומרים בראש חודש והשער השלישי הוא עבור ימים נוראים (Sarah Bas Tovim, "Tkhine of Three Gates", In: Tracy Guren Klirs (ed.), The Merit of Our Mothers, p. 12).

 

תחינות הנשים

לדעת חלק מהפוסקים נשים יהודיות פטורות מהתפילות המסודרות, לאורך ימי הביניים הן הודרו גם מלימוד תורה, ובית הכנסת היה מקום גברי שנשים הודרו ממנו. עד למאה ה-16 ברובם הגדול של בתי הכנסת לא הוקצה מקום מיוחד לנשים, והן נותרו למעשה ללא מסגרת ממוסדת של תפילות.

תחינות הנשים אינן דומות לתפילות הקבע הכתובות בסידור. הן נאמרו ביידיש – ולאחר המצאת הדפוס גם הודפסו בשפה זו – והיו מובנות גם לנשים שלא שלטו בעברית ולא יכלו להתפלל מהסידור. התחינות יועדו לתפילת יחיד על פי הצורך, הזמן והנסיבות, והן מבטאות את רחשי הלב של הנשים, את מצוקותיהן, את תקוותיהן ואת שמחותיהן. התחינות התמקדו בכמיהה לשידוך טוב, לבריאות, לילדים מוצלחים שהולכים בדרך אבותיהם ולפרנסה. גם לאחר שהתחינות שהודפסו הן הותירו לאישה מרחב לביטוי אישי נוסף.

הדפוס אפשר את הפצת ספרי התחינות במחיר שווה לכל כיס. במאות ה-16 וה-17 רוב בנות ישראל במזרח אירופה למדו לקרוא, וכבר בסביבות 1600 התפרסמה ביידיש 'איין גור שיינע תחינע' – תחינה יפה באמת – שהמדפיס ייחס את חיבורה לקבוצת נשים אדוקות. רוב תחינות הנשים נכתבו על ידי נשים פייטניות ששמותיהן מוכרים לנו, אך היו גם גברים שחיברו קובצי תחינות לנשים לאחר שזיהו את הביקוש הגובר לסוגה זו.

במאה ה-17 הודפסו ביידיש ספרים נוספים שנועדו לנשים, ובהם ספרי מוסר, קובצי מדרשים ופרשיות מהתנ"ך. הספר הידוע ביותר הוא 'צאינה וראינה' שכתב הדרשן רבי יעקב בן יצחק אשכנזי מיאנוב ב-1620. הקונטרסים הקטנים של תחינות לנשים וספרים אחרים שיועדו להן הודפסו בדרך כלל באיכות ירודה על נייר פשוט, אבל הם היו זולים ויצאו במהדורות רבות ובהיקפים גדולים המעידים על ביקוש ניכר. הם סייעו לנשים היהודיות לתת ביטוי לאמונתן ותרמו להשכלתן היהודית ולהשתלבותן בתהליכי המודרניזציה.