הלידה נתפסת כיום בעיקר כהליך רפואי. מבט אל רגעי הלידה של נשים יהודיות במזרח התיכון בתקופת השלטון העות'מאני ואל המלים שנשמעו במהלך הלידה משקף התרחשות חברתית ודתית מעניינת

עד ראשית המאה העשרים לידה בבית חולים לא הייתה אפשרות מועדפת במזרח התיכון ובארצות אירופה, ובדרך כלל אפילו לא אפשרות שעלתה על הדעת. נשים ילדו במרחב הפרטי, בבית, בעזרת מיילדת ובנוכחות קרובות משפחה ושכנות. הלידה התבצעה בישיבה על כיסא לידה, או בכריעה על שטיחים ומחצלות שהונחו על הקרקע. במשך שעות מרובות, ולעתים אף במשך יום או יומיים, ליוו הנשים הנוכחות בחדר את היולדת, עקבו בדאגה אחר התארכות הצירים, מילאו בקפדנות את הוראות המיילדת, ושמחו בשמחת היולדת כשהלידה הסתיימה בשלום. מחוץ לחדר, שהיה על פי רוב קטן מלהכיל את כל מי שרצו להיות בו, המתינו בציפייה דרוכה האב העתידי ומקורבים נוספים. מדי פעם, כאשר מישהי יצאה מהחדר, התעדכנו באמצעותה העומדים בחוץ על התקדמות הלידה ועל מצב היולדת.

לידה הייתה אירוע מסוכן, ובמקרים רבים היא הסתיימה במות היולדת או העובר. עדויות לא מעטות מרחבי האימפריה העות'מאנית מלמדות על שיעורי תמותה גבוהים של יולדות. באמצע המאה ה-19 ביקר הרופא השוויצרי טיטוס טובלר בירושלים, ובספרו 'תרומה לטופוגרפיה הרפואית של ירושלים' העיד כי היו חודשים שבהם נפטרו רוב היולדות היהודיות בעיר. ממחקרה של פרופ' מינה רוזן על מצבות בבתי הקברות היהודיים באיסטנבול במאה ה-18 עולה כי שמונה מתוך ארבעים מצבות מפוארות של נשים שנותרו בשלמותן היו של נשים שנפטרו במהלך לידה, ואישה נוספת נפטרה ביום השמיני ללידתה, יום ברית המילה של בנה.

ההתרחשות בחדר הלידה הייתה אם כן אירוע מתוח וטעון. הכאב הפיזי, חרדת המוות, וכמובן הלידה המקווה, הפכו את הקשרים בין הנשים בחדר לחזקים במיוחד. רישומם של רגעים אלה לא פג עם תום הלידה, להפך. הקשרים החברתיים שנטוו בין הנשים, המידע שהוחלף ביניהן במשך השעות הארוכות וההתמודדות המשותפת עם הסכנה הממשית לחיי היולדת והנולד השאירו חותם משמעותי על חייהן האישיים ועל מערכת היחסים החברתית. 

 

להשתייך 

במזרח התיכון בתקופה העות'מאנית לידה לא נותרה כאמור במסגרת המשפחה בלבד. לו יכולנו להתבונן בנשים ששהו בחדר היולדת היינו בוודאי מזהים את אמהּ. נוכחותה נחשבה הכרחית לפחות בלידה הראשונה, ואצל נשים רבות התבקשה נוכחותה גם בלידות הבאות. האימהות הגיעו לעתים ממרחק, ימים או שבועות מראש. בחדר היו גם קרובות משפחתו של האב – אמו, אחיותיו וגיסותיו – שבדרך כלל התגוררו בסמוך. שכנות הוזעקו אף הן, והתחלפו ביניהן במשך השעות הארוכות שחלפו עד תום הלידה. 

משהתקדמו הצירים וגברה תכיפותם נשלח שליח לקרוא למיילדת, אם זו לא הוזמנה עוד קודם לכן. המיילדת הביאה עמה את כל הדרוש ללידה, גם אם זו תימשך זמן רב. מלבד כיסא הלידה, הביאו המיילדות המסורתיות צמחים ומינרלים שונים ששימשו לזירוז הלידה ולהקלת כאבי היולדת, וסגולות וקמעות להגנה על היולדת ועל הרך הנולד.

ההתכנסות הנשית סביב היולדת יצרה הווי חברתי מיוחד. השיחות הממושכות, הרכילות על דמויות מוכרות, פרצי הצחוק ורגעי ההזדהות עם הכאב סייעו לא רק להסחת דעתה של היולדת, אלא גם להעמקת מערכת הקשרים בין הנוכחות. במזרח התיכון היה נהוג שהאישה עוברת עם נישואיה להתגורר בבית משפחת הבעל, בסביבה חברתית שפעמים רבות היא חשה בה זרה ומרוחקת, בוודאי בשנים הראשונות לנישואין. ההווי החברתי שנוצר במהלך הלידה העמיק אפוא את הקשר של היולדת לבנות משפחתה החדשה ואִפשר שחרור מתחים חברתיים ומשפחתיים.

באוספי רומנסות של נשים יהודיות שנכתבו בלדינו נכללו רומנסות שיוחדו לשעות הארוכות של ההמתנה ללידה, והן איחדו את הנשים בחדר בשירה משותפת:

יְרָחִים תִּשְׁעָה מְצוּקָה נָשָֹאת
אַךְ נוֹלַד לָךְ בֵּן פָּנָיו כַּלְבָנָה
תְּחִי הַיוֹלֶדֶת, תִּינוֹקָהּ עִמָּהּ
לְסִמָּן טוֹב הִיא הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת
בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ יוֹם זֶה לַחֲזוֹת
…
לְמוֹעִיל וְטוֹב בָּאוּ הַצִּירִים
כִּי נוֹלַד לָךְ בֵּן, פָּנָיו שׁוֹשַׁנִים
לְעוֹלָם וָעֶד נוֹדֶה לֵא-לוֹהִים