לא רק את חפירה, מברשת ומסננת. הארכיאולוגיה במאה ה-21 עושה שימוש בכלים מדעיים מגוונים ומשוכללים ביותר, ונעזרת במדענים מתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והגאולוגיה כדי להגיע לידע היסטורי מדויק ואמין יותר

החוקרים בתל דור התרשמו מכמויות הטיח הלבן שנמצאו במרחבים הפרטיים והציבוריים של דור העתיקה. טיח שכזה מצוי בתלים עתיקים רבים, אך הארכיאולוגים לא הצליחו להבין מדוע טייחו הקדמונים גם אזורים פתוחים. ד"ר רות שחק-גרוס, גאולוגית צעירה, החליטה לעשות משהו שאף אחד לפניה לא חשב עליו – להתבונן בטיח מבעד לעדשת המיקרוסקופ. הפעולה הפשוטה הזו שינתה את האופן שבו מבינים הארכיאולוגים את יחס בין העיר לכפר בתקופת הברזל I – ימי דוד ושלמה.

מתחת למיקרוסקופ הבחינה שחק-גרוס שהאבקה הלבנה אינה טיח כפי שסברו, אלא חומר בשם פיטוליתים שאינו אלא שאריות של צמחים. הפיטוליתים הם חלקיקים מיקרוסקופיים של מינרלים המצויים בעיקר בצמחים ממשפחת הדגניים. בזכות הרכבם המינרלי משתמרים הפיטוליתים אחרי שהחומר האורגני מתכלה, והם מהווים מעין מיקרו מאובן המשמר את המבנה התאי של הצמח. כשאוכלי עשב אוכלים צמחים אלה הפיטוליתים מגיעים לגללים שלהם. משום כך, כשארכיאולוג מוצא כמות גדולה ומרוכזת של פיטוליתים הוא מזהה אותם כשרידים של גללי צאן ובקר.

עד לתגלית של שחק-גרוס רווחה הסברה שכמו בימינו גם בתקופת הברזל הייתה הפרדה ברורה בין הסביבה העירונית לסביבה הכפרית והכפר סיפק את הצרכים התזונתיים של העיר. כמויות כה גדולות של גללי צאן בעיר חשובה כמו דור מצביעות על כך שתושביה גידלו צאן רב. בדיקות מיקרוסקופיות של 'טיח' מאתרים ארכיאולוגיים נוספים הראו שזה היה המצב גם בערים אחרות באותה תקופה. ממצא זה לא התאים לדמות העיר שהחוקרים ראו בעיני רוחם. יותר מכך, גידול צאן ביישוב קבע נעשה בדרך כלל במקביל לגידול דגן. שדה השלף שימש מקום מרעה לצאן לאחר הקציר, ותוך כדי כך הוא זכה בזיבול לקראת העונה הבאה. אם בתקופת הברזל היו בערים דירי עזים ובסמוך להן שדות דגן, אין ספק שהן סיפקו חלק גדול מהצרכים התזונתיים שלהן בעצמן, ללא עזרת הכפרים. המהפכה שבידלה את העיר מהכפר התרחשה רק בתקופה מאוחרת יותר.