התרגום שנולד במצרים חצה גבולות והביא את תורת ישראל לעולם ההלניסטי. גלגוליה של אגדת תרגום השבעים חושפים את המתח בין השמירה על שפת הקודש לרצון להביא את דבר ה' אל דוברי שפות אחרות

היום, בעידן הבינה המלאכותית, מתרגמים ספרים בלחיצת כפתור. לפני למעלה מאלפיים שנה התרחש במצרים אחד ממיזמי התרגום המרתקים בהיסטוריה – תרגום התורה ליוונית, הידוע בשם תרגום השבעים. התרגום נעשה כנראה במאה השלישית לפסה"נ בעיר אלכסנדריה שבמצרים, בימי מלך מצרים תלמַי השני המכונה תלמי פילדלפוס. תרגום השבעים כלל רק את חמשת חומשי התורה שכונו בפי יהודי אלכסנדריה החוק או החוקים.

 

אלכסנדריה וירושלים

בתקופה ההיא הייתה אלכסנדריה אחד המרכזים החשובים בעולם ההלניסטי. יהודים התיישבו במצרים מאות שנים קודם לכן. כבר במאה השביעית לפסה"נ נכתב בספר ירמיהו:

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס (ירמיהו מ"ד, א').

הקהילות היהודיות היו הן במצרים התחתונה והן במצרים העליונה. במאה החמישית לפסה"נ הייתה קהילה משגשגת במושבה הצבאית שבאי יב שבמצרים העליונה. בני הקהילה שימשו חיל שכירים וכונו 'חילא יהודאי' – צבא יהודי. פפירוסים ארמיים שנמצאו במקום מתארים חיי יומיום, חוזים משפטיים ומנהגים דתיים, ואף מקדש מקומי לא-לוהי ישראל.

לדברי יוסף בן מתתיהו הייתה הגירה נוספת למצרים במאה הרביעית לפסה"נ, בתקופתו של אלכסנדר מוקדון. יהודים התיישבו באלכסנדריה עם ייסודה, ועסקו בין השאר במסחר, בייצור כלי זכוכית, בעבודות מתכת, במלאכות טקסטיל ובתעשיית הבשמים. אף שהיהודים לא זכו באזרחות אלכסנדרונית הם התקיימו כפוליטאומה – קהילה עצמאית אשר הוכרה רשמית ולא הייתה כפופה לשלטונות העיר ולמרותם המשפטית. לקהילה היו ארכיונים משלה וסמכות לחקיקה פנימית. הקהילה הונהגה על ידי מועצת זקנים בדומה לסנהדרין שבירושלים, ובראשה עמד אֶתנארך שהיה אחראי על ענייני הציבור:

וכן יש במצרים מקום מושב של היהודים שהוקצה להם במיוחד. מאלכסנדריה העיר הופרש חלק גדול בשביל העם הזה. בראשם הועמד גם שליט עם משלהם, המושל בעם ופוסק בענייני דין ומשגיח על חוזים ותקנות כאילו היה שליט של מדינה עומדת ברשות עצמה (יוסף בן מתתיהו, 'קדמוניות היהודים' בתרגום שליט, ספר 14, 117).

היו באלכסנדריה בתי כנסת רבים, והמרשים שבהם מתואר בתוספתא:

אמר רבי יהודה: כל שלא ראה בדיפלסטון של אלכסנדריה של מצרים לא ראה כבוד לישראל מימיו. כמין בסילקי גדולה הייתה, סטיו לפנים מסטיו [שורות עמודים]. פעמים היו שם כפלים כיוצאי מצרים, ושבעים ואחת קתדראות של זהב היו שם כנגד שבעים ואחד זקן … ובמה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. נטל לקרות, והלה מניף בסודרין והן עונין אמן על כל ברכה וברכה, והלה מניף בסודרין והן עונין אמן. ולא היו יושבין מעורבבין, אלא זהבים בפני עצמן, כספים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן, טרסיים בפני עצמן ונפחין בפני עצמן. וכל כך למה? כדי שיהא אכסנַי בא וניטפל לאומנותו, ומשם פרנסה יוצאה (תוספתא סוכה ד', ו').

המבנה היה כה גדול עד שהציבור לא שמע את התפילה והיה צורך לסמן לו מתי יש לומר אמן.

בעיר לאונטופוליס ניצב מקדש חוניו שנבנה לפי המסורת על ידי חוניו הרביעי במאה השנייה לפסה"נ, בשיאה של התקופה ההלניסטית. לדעת פרופ' מנחם שטרן הוא הוקם כתחליף חלקי למקדש שבירושלים בתקופה שבה חולל המקדש ואי אפשר היה להקריב בו קרבנות.

בתקופה ההלניסטית היו היחסים בין יהודי אלכסנדריה ליהודי ירושלים מורכבים, אך לא היה ניתוק ונשמרה תקשורת בין המרכזים. כך למשל בימי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, במפנה המאה הראשונה לפסה"נ, גלה רבי יהושע בן פרחיה, מראשי הפרושים, לאלכסנדריה. רבי שמעון בן שטח, שנותר בירושלים, שלח מכתב לאלכסנדריה והביע צער על חסרונו של רבי יהושע. הקשרים בין הקהילות לא נותקו אפוא על אף פערי התרבות והשפה.