בבית החולים המודרני של המיסיון שהוקם בירושלים היו רופאים מעולים ומזון בחינם, אבל רבני העיר נאבקו בו ובכל מי שהעז להתאשפז בו. האם דאגתם לנשמת החולה גם על חשבון בריאותו הייתה מופרזת?

בתחילת המאה ה-19, לקראת בוא המילניום החדש, התחזקה באירופה אמונתם של נוצרים רבים בכך שימות המשיח קרבים ובאים. תנועת המילנריזם הפרוטסטנטית שקמה אז באנגליה ביקשה להבטיח שהגאולה הנוצרית שהוחמצה בתחילת המילניום הקודם לא תוחמץ שוב. חברי התנועה סברו שהפיכת כלל יהודי העולם לנוצרים תסלול את הדרך אל הגאולה המובטחת בחזון אחרית הימים הנוצרי. לשם החשתה של גאולה זו הוקמה ב-1809 'החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים' (London Society for Promoting Christianity Among the Jews) שסניפיה התפרסו ברחבי העולם ובכלל זה גם בארץ ישראל.

השליחים שהגיעו לארץ הקודש זיהו בקלות את אחת הרעות החולות המרכזיות של הארץ – המחלות. 80% מהילדים שנולדו בארץ ישראל באותם ימים לא שרדו עד גיל חמש בשל שלל נגעים ומגפות. על פי נתונים שמסר הרופא השוויצרי טיטוס טובלר שביקר באותם ימים בירושלים, בשל תמותת התינוקות עמדה תוחלת החיים הממוצעת בירושלים על גיל 22. לרוע מזלם של החולים לא ניתן היה למצוא בכל מרחבי המזרח התיכון ולו רופא מוסמך אחד. מי שעמדו לימינם בימים הקשים ההם היו בעיקר מרפאים עממיים, בעלי שם וכותבי קמעות, רופאי אליל ומלחשי לחשים שבמרבית המקרים לא הועילו כלל.

המסקנה הבלתי נמנעת של שליחי המיסיון הייתה שיש ללמד את יושבי הארץ פרק בהלכות היגיינה בסיסית, לסלק מהם את קמעות ההבל ולהגיש להם טיפול רפואי ראוי. אלא שרצון החברה המיסיונרית להיטיב עם יושבי הארץ הצטמצם לאוכלוסייתה היהודית בלבד, במטרה מוצהרת לנצל את המפגש בין הרופא לחולה למטרות מיסיונריות. ב-1838 ביקרה בארץ משלחת של רופאים מומחים מלונדון שבדקה את הדופק המקומי וקבעה שמרפאות ובתי חולים יהיו אמצעי יעיל ביותר למשיכת לבו של הציבור היהודי, לצד מוסדות חינוך ופיתויים נוספים. ב-1842 שלח המיסיון את ד"ר אדוארד מקגאוון, כירורג נערץ מקיימברידג', לפתוח מרפאה בירושלים, ושנתיים לאחר מכן כבר חנך ד"ר מקגאוון את בית החולים המיסיונרי בירושלים. היה זה בית חולים ראשון מסוגו בארץ ישראל, ואחריו נוסדו בתי חולים מיסיונריים דומים בצפת ובטבריה.

 

 

 

חרם אחר חרם

בית החולים של המיסיון בירושלים נחשב לגורד שחקים בקנה מידה מקומי. בשולי הרובע היהודי, צמוד למרכז הפעילות של המיסיון (כנסיית המשיח של ימינו), הוקם מבנה אבן מפואר בן שלוש קומות שיועד לבית החולים. כדי לפתות את הקהל היהודי הציע בית החולים טיפול ואשפוז ברמה הגבוהה ביותר – כולל תרופות, בגדים ומזון כשר – והכל חינם אין כסף. האשפוז היה כרוך בהפעלת לחץ מיסיונרי מיידי, כפי שמתאר ישראל ב"ק:

אך יום הראשון כי על מיטתו ישכב, יציגו לפניו שולחן ויקריבו עליו ביכורי ראשית פרי, וכן תחבושת, רטייה ומזור, מחברת … ברית חדשה ומניחו על השולחן. כי חבָר לאיש משחית מהכת הנזכרת – לא יעזבהו, ולילה כיום יביע אומר בשפתי חלקות: ראה נא ידידי, אחי, יקירי, טובת ושלמות האנשים הבאים בברית החדשה, ומה מתוק לחך ספר הברית החדשה ('דברי הימים', 1854).

היישוב היהודי נזעק והשיב מלחמה שערה. עוד באותה שנה נפתחה מרפאה יהודית בראשות ד"ר שמעון פרנקל, רופא מהולל משלזיה. משה מונטיפיורי מימן את הבאת הרופא, את משכורתו ואת המכשור הרפואי הנדרש, כך שכל חולה יהודי בירושלים יכול היה ליהנות מטיפול רפואי כשר למהדרין חינם. אך המיסיון לא ויתר. הוא גייס צוות עובדים יהודי והעסיק שוחטים מקרב העדה המוגרבית שדאגו לאספקת בשר כשר לבית החולים. התנאים המשופרים והטיפול המשובח בבית החולים של המיסיון פיתו יהודים רבים, ובעיקר את העניים שבהם. כתגובה לכך הכתה ההנהגה היהודית בנשק יום הדין כאשר הכריזה בינואר 1845 על חרם רבתי נגד המעזים להציג את כף רגלם בפתח בית החולים של המיסיון.

נוסח החרם פורסם בעברית ובעברית ספניולית (לדינו באותיות עבריות) וכותרתו הייתה "כל ישראל ישמעו וייראו". בכתב החרם הובא "עניין ההוספיטל של כת המשומדים המכונים בשם פורטיסטנטן", ובהמשך תואר באופן שאינו משתמע לשתי פנים מה יהא גורלו של יהודי שיעז "להרים את רגלו להיכנס אל תוך ההוספיטל אשר להיות שמה, הן חולה לרפואתו והן בריא לשרת שמה". בתום רשימה ארוכה שכללה את הפיכת יינו ליין עכו"ם ותבשיליו לטרפה, וכן את האיסור למול את בניו ואת סילוקו מכל חלק בא-לוהי ישראל, הובהר: "לאחר מותו לא יוטהר על ידי יהודים ולא יקובר בקבורת ישראל". איום אחרון זה היה משמעותי, שכן רבים מיושבי ירושלים היהודים באותה עת היו זקנים וזקנות שבאו למות ולהיקבר בהר הזיתים ובעמק יהושפט (נחל קדרון).