מקובל לומר כי הצפיפות בירושלים העתיקה היא שהובילה ליציאה מהחומות. כיצד מסתדרת הנחה זו עם הנתונים? מסע בעקבות נתוני הצפיפות מלמד על נסיבותיה של מצוקת הדיור בעיר לאורך המאה ה-19

עד למאה ה-19 חיו כל תושבי ירושלים בין חומותיה. החומות נועדו לפאר את העיר, אך גם לתת הגנה לתושביה. עם גידול האוכלוסייה הפך במשך השנים החיבוק המגונן של החומות לטבעת חנק. נוצר מחסור ביחידות דיור, שכר הדירה עלה, מצב התברואה שהיה ירוד גם קודם לכן הורע בשל הצפיפות, התחלואה גברה ואִתה גם התמותה.

נהוג לומר כי התנאים הקשים הם שהובילו ליציאה מן החומות ולהקמת השכונות הראשונות, אך המספרים משקפים מציאות שונה. על פי דו"ח של מכון ירושלים למחקרי מדיניות מ-2021 מתגוררים כיום כ-35 אלף תושבים בעיר העתיקה. על פי הנתונים מהמאה ה-19 – גם אם הם אינם מדויקים לחלוטין – התגוררו באותו שטח ב-1860, ערב היציאה מהחומות, כ-18 אלף תושבים – כמחצית מהתושבים כיום. אם כך, השאלה המתבקשת היא מדוע אז הובילה הצפיפות ליציאה מן החומות, כאשר כיום התושבים לא חשים צורך כזה.

 

תחושה של צפיפות

אולי לא היה צפוף כל כך? סיימון סבאג מונטיפיורי כתב כי ב-1840:

שליש מהעיר היה שממה של עיי חורבות ומשוכות צבר, והיו בה שלושה עשר אלף תושבים בלבד (סיימון סבאג מונטיפיורי, 'ירושלים: הביוגרפיה', עמ' 401).

במפת ירושלים ששרטט האדריכל פרדריק קת'רווד ב-1835 ניכרים בשולי העיר שדות, שיחי צבר ומטעי זיתים ותאנים. גם במפה ששרטט הקרטוגרף ון דה ולדה ב-1858 סומנו שטחים חרושים, שיחי צבר וחורבות. קצין ההנדסה הבריטי צ'רלס ויליאם וילסון נשלח ב-1864 עם צוות הנדסי למפות את ירושלים. במפה שיצאה לאור ב-1865 בעקבות עבודתו אפשר להבחין בבירור בשטחים פתוחים בתחום העיר העתיקה, בעיקר בשוליים הפנימיים של החומה. בחלק משטחים אלה היו שדות ומטעים.

בהשוואה לערים אחרות בארץ ירושלים הייתה ועודנה העיר הגדולה ביותר, הן מבחינת שטחה והן מבחינת גודל אוכלוסייתה, אולם לפי הנתונים מ-1860 בירושלים שבין החומות הייתה צפיפות נמוכה בהשוואה לערים כמו חיפה, עכו ויפו. איך נתונים אלה מתיישבים עם העדויות על צפיפותה בתקופה זו?  

ייתכן כי מדובר בתחושה סובייקטיבית שנבעה ממגמת הגידול באוכלוסייה במשך עשרות שנים. הצייר ויליאם הנרי ברטלט העיד ביומן המסע שכתב ב-1853:

מספר היהודים בירושלים גדל מדי שנה … יותר מהגירה מאשר מעודף לידות על פני מקרי מוות … הוא עולה מהרצון של זקנים לבוא ולמות בירושלים (W.H. Bartlett, Jerusalem Revisited, p. 82).

בנוסף ליהודים שעלו לירושלים מהתפוצות עברו אליה גם יהודים מערים אחרות בארץ ישראל. הסיבות למעבר לירושלים היו מגוונות: רעש האדמה בצפת, חשש משכנים מוסלמים ותשוקה לעיר הקודש שטרם מומשה. יהושע ילין כתב:

בשנת תקצ"ז [1837], כשנתיים אחרי בוא אבי ירושלימה, התחיל היישוב בירושלים להתרחב, בשוב עוד משפחות רבות מעיר הקודש צפת, ובהחל עוד אנשים חדשים לבוא מחוץ לארץ להשתקע בירושלים ('זכרונות ארץ ישראל' בעריכת אברהם יערי, עמ' 154).

נראה כי גידול האוכלוסייה יצר אצל התושבים תחושת צפיפות. מי שגדל בירושלים ב-1830 ראה בימי חייו את העיר מכפילה את מספר תושביה ביותר מפי שניים עד 1870.