מכונות הדפוס ליוו את אירופה במעבר מימי הביניים אל הסדרים החדשים של העולם המודרני. מה עיכב אותן בדרכן אל העולם המוסלמי? מתי הצטרפה אליהן מכונת הכתיבה? ומה הביך את הרצל?

במחצית השנייה של המאה ה-17 כבר היה הדפוס לנחלת הכלל באירופה. אמצעי הדפוס שהומצאו כמאתיים שנה קודם לכן הפכו נפוצים יותר ויותר וחוללו תמורות מפליגות בתחומי החברה, התרבות, הפנאי והכלכלה באירופה. בתקופה זו ביקר האב מישל סיו לה פבר מהמסדר הקפוצ'יני בבלאד א-שאם – אזור סוריה, לבנון וארץ ישראל – ולא מצא רמז לדפוס. בתיאור מסעו כתב:

אין בנמצא לחלוטין בתי דפוס לספרים והם מעתיקים את כולם בכתב יד (וחיד בן אל-טאהר קדורה, تاريخ الطباعة العربية في استانبول وبلاد الشام [היסטוריית הדפוס הערבי באיסטנבול ובבלאד א-שאם], עמ' 99, בתרגום שלי).

בסוף המאה ה-17 ביקר האיטלקי לה קום דה מרסיגיל באיסטנבול וגם הוא שם לב שהתורכים לא מדפיסים את ספריהם. אפילו ב-1711 העיד ז׳אן שרדין כי אמנות ההדפסה לא מצויה כלל בפרס ולא אצל שאר העמים המזרחיים. ואכן, בקרב המוסלמים שחיו בארצות המזרח התיכון תחת שליטת האימפריה העות'מאנית לא נכנס הדפוס לשימוש עד תחילת המאה ה-18, ורק ב-1727 ניתן היתר ראשון מטעם הסולטן התורכי להקים בית דפוס ערבי. עברו עוד כמאה שנה עד שגם בחברות המוסלמיות התחוללו אותם שינויים מרחיקי לכת שהתרחשו באירופה בעקבות הדפוס, והשימוש בדפוס הפך להמוני ממש רק בסוף המאה ה-19.

ערבים ומוסלמים הכירו טכניקות שונות של דפוס והדפסה עוד במאה התשיעית, והשתמשו בדפוס עץ או בדפוס אבן. ארכאולוגים גילו במצרים עשרות מסמכים המודפסים באופנים אלה המתוארכים לתקופה הפאטמית, סביב המאה העשירית, והם מצויים כיום במוזאונים ובספריות בארצות הברית ובאירופה. במאה ה-13 המוסלמים הם שייבאו את דף הנייר מסין לאירופה. במאה ה-15 פיתח יוהן גוטנברג בגרמניה את דפוס האותיות ובתי דפוס הוקמו בכל אירופה, אך בארצות האסלאם לא חל כל שינוי. מדוע לא מיהרו המוסלמים לאמץ את החידוש?

 

איסור מגבוה

ההסבר המרכזי שהיה מקובל במחקר הוא כי הייתה הנחיה מגבוה של שליטי האימפריה העות'מאנית בשילוב חכמי הדת המוסלמים – העולמא – שאסרה על שימוש בדפוס. נטען כי הסולטן העות'מאני באיזיד השני פרסם ב-1485 פירמאן – צו מלכותי – האוסר את השימוש בדפוס באימפריה העות'מאנית מחשש שהדבר יגרום לחילול כתבי הקודש ולחילול קדושת השפה הערבית. הסולטן הבא, סלים הראשון, הוציא גם הוא צו ב-1515, ובו חזר על האיסור. העולמא קבעו כי מדובר בחידוש שמקורו זר למסורת המוסלמית ועל כן הוא אסור. לאיסורים אלה הצטרף החשש הפוליטי של האליטות מפני אמצעי תקשורת שיעניקו להמונים גישה לידע שהיה עד כה בבעלותן הבלעדית, ובכך יערערו על סמכות שלטונן. גורם שלישי שהפעיל לחץ היו הקליגרפים, המעתיקים והבלדרים. אלה היו מאורגנים בגילדות מקצועיות והפעילו לחץ על השלטון להתנגד לפגיעה אנושה במטה לחמם.

בשנים האחרונות הסבר זה הולך ומתערער. חוקרים מרכזיים שעסקו בהתפתחות תהליכי הדפוס בחברה המוסלמית, ובהם פרופ' עמי איילון ופרופ' ארלין אבאקיאן, טוענים כי היכרות עם מערך הפירמאנים ומידת התוקף שלהם מעוררת ספק באפשרות שצו מהמאה ה-15 ישפיע בצורה כה גורפת במשך 300 שנה. החוקרים תוהים אפילו האם הפירמאנים המוזכרים הם עובדה היסטורית או סיפור יפה אך לא מבוסס. צווים אלה לא נמצאו מעולם, ויש עדויות עקיפות בלבד על הוצאתם. הנימוק המשמעותי יותר הוא שגם ב-1727, כאשר אחמד השלישי נתן פירמאן – שבניגוד לקודמיו הוא מצוי ומוכר – המתיר את השימוש בדפוס, לא נרשמה התלהבות גדולה מהטכנולוגיה החדשה. במשך למעלה משבעה עשורים לאחר פרסום הצו הודפסו באיסטנבול לא יותר מ-13 אלף עותקים של 24 כותרים. זאת בהשוואה למיליוני העותקים שהודפסו באירופה בעשורים שלאחר המצאת הדפוס, בשלבים מוקדמים הרבה יותר של התפתחות הטכנולוגיה. הפריצה הגדולה של הדפוס באזור זה התרחשה כאמור רק כמאה שנה מאוחר יותר. נראה אפוא כי האיחור באימוץ הדפוס בתרבות המוסלמית לא נבע מכפייה שלטונית. ספרים בערבית נדפסו באירופה ובמדינות לא מוסלמיות כבר בתחילת המאה ה-16 לצורכי מחקר, פולמוס ומיסיון, ובאימפריה העות'מאנית הודפסו ספרים על ידי נתינים לא מוסלמים. בית הדפוס הראשון באימפריה הוקם באיסטנבול בראשית המאה ה-16 על ידי האחים דוד ושמואל אבן נחמיאס, ממגורשי ספרד, והדפיסו בו ספרים בעברית.