בעקבות העימות הפומבי על התלמוד נדד הרמב"ן מברצלונה לעכו. מה היה נושא הוויכוח שהתנהל בין הרמב"ן לבין המומר פבלו כריסטיאני, ואיך הוא הוביל את הרמב"ן להתחיל את חייו מחדש בארץ ישראל?

רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, היה מגדולי החכמים במאה ה-13, אך למרות גדולתו ולמרות ספריו ותלמידיו הרבים לא הרבה ידוע לנו על תולדותיו, ומה שידוע הוא בעיקר מהעשור האחרון והדרמטי של חייו.

הרמב"ן נולד בעיר גירונה שבקטלוניה כנראה ב-1194, ועסק בפרשנות המקרא, בפרשנות התלמוד, בפסיקת הלכה, בפילוסופיה, בקבלה, בשירה וברפואה. הוא עמד בקשר עם רבנים מצרפת, מפרובנס ומספרד, והפך ברבות השנים לרבם של כל יהודי קטלוניה. מעמדו זה הביא גם לבחירתו לשמש כנציג היהודים באירוע שלימים נודע כוויכוח ברצלונה.

 

ויכוח גורלי

האירוע שהתרחש בברצלונה ביום שישי י"ב באב ה'כ"ג (20.7.1263) בארמונו של מלך אראגון חיימה הראשון היה הוויכוח הדתי המפורסם ביותר בימי הביניים. הרמב"ן ניצב מול המומר היהודי פבלו כריסטיאני מהמסדר הדומיניקני המכונה בכתבי הרמב"ן פראי פול, ובנוסף למלך עצמו נכחו בוויכוח פקידים מלכותיים, ברונים, נכבדי כנסייה, בורגנים ברצלונים ויהודים קטאלנים שכנראה חששו מעט מהמעמד.

זה לא היה הוויכוח הדתי הראשון בימי הביניים, וגם לא האחרון, אך דווקא הוא נחרת בתודעה. אולי בשל הדמויות החשובות שהיו מעורבות בו, אולי בשל השלכותיו הדרמטיות על חיי הרמב"ן, ואולי בשל תיעודו המפורט יחסית הן מהצד היהודי והן מהצד הנוצרי. המלה ויכוח עלולה להטעות. לא מדובר בהחלפת דעות גלויה בין שני צדדים חופשיים המנסים להוכיח מהי הדת הנכונה. בתחילת המאה ה-13 היו בכנסייה מי שסברו כי התלמוד מכיל בתוכו דברי כפירה החולקים על כתבי הקודש שלהם – הברית הישנה והברית החדשה. זה היה עניינו של ויכוח פריז, שגם בו היה מעורב המומר המלומד פבלו כריסטיאני. ב-1240 נקראו היהודים, ובראשם רבי יחיאל מפריז, להגן על התלמוד מפני הטענה שיש בו דברי כפירה. הם נחלו כישלון, וב-1244 נשרפו קרונות שלמים של ספרי התלמוד ושל ספרים אחרים שנכתבו בעברית במרכז פריז.

בוויכוח בברצלונה אירעה תפנית מחשבתית חדה. בלבו לא עמדה קריאת תיגר על הלגיטימיות של התלמוד, אלא דווקא ניסיון להביא הוכחות מתוכו לביאתו של ישו, והתלמוד הפך מנאשם בכפירה למקור תמיכה בנצרות. הרמב"ן נקרא אפוא להשיב לטענה שמהתלמוד עולה כי המשיח הנוצרי כבר הגיע. הוא התנה את השתתפותו בכך שיתאפשר לו לדבר בצורה חופשית יחסית, אך הגבולות היו ברורים. הדיון נסב סביב עדויות תלמודיות לכך שהמשיח הנוצרי כבר בא, ואמירות שעשויות להתפרש כפגיעה בנצרות היו מחוץ לתחום.

הוויכוח עצמו התנהל במשך ארבעה ימים לא רצופים בארמון המלך ובמנזר, ותוצאותיו אינן ברורות. על פי גרסתו של הרמב"ן עצמו – המופיעה ב'ספר הוויכוח' שחיבר בעקבות המאורע – ניצחונו אינו מוטל בספק. לדברי הרמב"ן מלך אראגון הודה לו, העניק לו 300 דינרים ושלחו לביתו בגירונה, ומסמך מ-1265 מעיד כי המלך חיימה חייב כסף ליהודי בשם יצחק מברצלונה שנתן על פי פקודתו את הכסף ל'רב מגירונה'. הגרסה הנוצרית לוויכוח שונה לחלוטין. מסמך לטיני שעליו מתנוססת חותמת המלך מתאר את הוויכוח בתמציתיות, ובו מתגלה הרב מגירונה כאדם נבוך שנותר חסר מענה לרוב השאלות שהוטחו בו. מהמסמך גם עולה כי הרמב"ן ניצל את היעדרותו של המלך וברח מברצלונה ללא רשות.

הסתירה בין שני התיאורים עמדה במוקד המחקר במאה ה–19, עד שנדמה כי הוויכוח מסוף המאה ה-13 עבר אז למישור האקדמי. חוקר הנצרות היינריך דניפלה (Denifle) תמך בגרסה הכנסייתית החתומה בחותם המלך וסבר כי הגרסה העברית של הרמב"ן היא שקר, ואילו חוקר היהדות צבי גרץ תמך בגרסת הרמב"ן המופיעה ב'ספר הוויכוח'. איננו יכולים לדעת בוודאות מה קרה בארמון המלך, אך ברור כי גם לאחר שהוויכוח הסתיים נשאר הרמב"ן בעין הסערה.