מדינה מקימים בחדרי חדרים – כ"ה בנובמבר

ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר נחשבת לאחד הרגעים החשובים ביותר שסללו את הדרך למדינה עברית, אולם ההצבעה שלפני ההצבעה הייתה דרמטית הרבה יותר. הכירו את ליל כ"ה בנובמבר

שעת לילה מאוחרת, שקט ברחובות. כל משפחה או כל חברי משק מתכנסים במתח סביב מכשיר הרדיו הגדול ומכוונים את התדר לקליטת השידור. החרוצים שבהם מחזיקים דף ועיפרון, וכולם מאזינים בדריכות ובציפייה לקולו של הקריין שמתחיל למנות את שמות המדינות. עם כל Yes התקווה גואה, עם כל No עוד ציפורן נכססת. לבסוף מתפרסמות התוצאות – 33 מדינות הצביעו בעד, 13 מדינות נגד, 10 נמנעו. פרץ של התרגשות שאין כמותו. חרדה מהבאות לצד גאות של הודיה, שמחה ואושר. ריקודים וחגיגות עד אור הבוקר. כולנו מכירים, וחלקנו אף זוכרים, את התיאורים. עצרת האו"ם שהתכנסה בניו יורק החליטה לקבל את תכנית החלוקה, ומשמעות ההחלטה הייתה אישור בינלאומי להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. חזון הדורות היה בדרך להגשמה. היינו כחולמים.

מאז הקמתו ב-1945 נועד האו״ם להיות הזירה שבה העולם מחליף מלחמות בהצבעות, ומאבקים מדיניים בהחלטות. לאורך השנים ניסה הארגון לסייע בתהליכי עצמאות ולהמליץ על הקמת מדינות חדשות, אך לא נחל הצלחה רבה בתחום. למעשה רק פעם אחת בהיסטוריה גרמה הצבעת או״ם להקמתה של מדינה ממשית. בכ"ט בנובמבר 1947, בהחלטה 181 של העצרת הכללית, אישרו נציגי המדינות את תכנית החלוקה של ארץ ישראל, והעניקו ליישוב היהודי לגיטימציה בינלאומית להקים מדינה. מדינת ישראל היא המקרה היחיד שבו החלטת או״ם התגלגלה לבסוף למציאות מדינית קיימת.

 

תאריך שגוי?

בספרי ההיסטוריה ובזיכרון הציבורי התקבעה ההצבעה כאבן הדרך המשמעותית ביותר בדרך להקמת המדינה. מפתיע מאוד לגלות כי לעיתון 'הארץ' צורף עמוד נוסף שבראשו נכתב "הוצאה מיוחדת". תחת הכותרת "ועדת או"מ בעד החלוקה" נאמר:

ברוב של 25 קולות נגד 13 קיבלה הוועדה … החלטה בדבר חלוקת ארץ ישראל והקמת שתי מדינות – יהודית וערבית. 17 נמנעו מן ההצבעה, 2 נעדרו ("אוסף עתונים ומפות מארועים היסטוריים – ועדת או"מ בעד החלוקה", הספרייה הלאומית).

משהו לא מסתדר. אלה לא המספרים המוכרים. האם כתב העיתון מיהר להוציא ידיעה בטרם התעדכנה התוצאה הסופית? עיון נוסף מגלה פרט מעניין. התאריך אינו כ"ט בנובמבר, וגם לא יום למחרת. התאריך הוא י"ב בכסלו תש"ח, 25.11.1947.

האם ייתכן שההצבעה הגורלית נערכה בעצם ארבעה ימים קודם? האם הלילה הדרמטי של כ"ט בנובמבר התרחש בכלל בכ"ה בנובמבר, או שמא נפלה טעות בתוספת המיוחדת שהדפיס עיתון 'הארץ'?

מתברר כי הטעות לא התרחשה רק בעיתון 'הארץ'. בעיתון 'על המשמר' בישרה הכותרת הראשית יום למחרת: "הצעת החלוקה נתקבלה ברוב של 25 קול נגד 13". גם בעיתונים 'הבֹּקר', 'דבר' ו'המשקיף' פורסמו כותרות דומות: "מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל", "הוועדה הארצישראלית קיבלה תכנית החלוקה", "תכנית החלוקה אושרה בוועדת אד הוק ברוב פשוט". אפילו עיתון 'פלסטין' דיווח לקוראיו: "אושרה החלוקה אתמול ברוב של 25 קולות, נגד 13 קולות, 17 מדינות נמנעו מלהצביע".

קונצנזוס כה רחב לא מותיר מקום לספק. לא מדובר בטעות דפוס. הצבעה על תכנית החלוקה אכן התרחשה באו"ם בכ"ה בנובמבר, והיא אף התקבלה ברוב גדול. למרות זאת, אין ספק כי ההצבעה הידועה על תכנית החלוקה נערכה באו"ם בכ"ט בנובמבר. איזו הצבעה נערכה אם כן בכ"ה בנובמבר? מה התרחש באו"ם ביום הזה ובימים שלאחריו? ובעיקר, מה בין ההצבעה בכ"ה בנובמבר שנשמטה מדפי ההיסטוריה לבין ההצבעה בכ"ט בנובמבר שזוכה ליחסי ציבור מפליגים עד היום?

 

הדרך לכ"ה בנובמבר

לאחר מלחמת העולם השנייה דבר לא נשאר באימפריה הבריטית כשהיה. המחירים האדירים בנפש וברכוש שגבתה המלחמה הניעו את ממשלת בריטניה לשקול את צעדיה מחדש. קולות פנימיים קראו 'לקפל' את האימפריה ולהשקיע את מרב המאמצים באנגליה עצמה. הבריטים ויתרו על השליטה בהודו ובחנו מחדש את שהותם גם באזורים אחרים בעולם.

מאבקו של היישוב היהודי בארץ, הלחץ היהודי העולמי למציאת מקלט לניצולי השואה וההתנגדות הערבית שהלכה והחריפה תרמו לפנייתה של בריטניה לאו"ם בבקשה לדון בסוגיית ארץ ישראל. בח' באייר תש"ז (28.4.1947) התכנסה העצרת הכללית של האו"ם לדון בנושא, וכשבועיים אחר כך הוחלט להקים את הוועדה המיוחדת לענייני ארץ ישראל הידועה בשם ועדת אונסקו"פ. 11 אנשי הוועדה הסתובבו בארץ במשך שבועות אחדים, גבו עדויות, שמעו טיעונים, ולבסוף הגישו את המלצותיהם לאו"ם. בסוף קיץ 1947 הוגש דו"ח ועדת אונסקו"פ שכלל שתי חלופות אפשריות. רוב חברי הוועדה תמכו בחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, כאשר ירושלים נותרת שטח ניטרלי בחסות האו"ם והמערכת הכלכלית משותפת לשתיהן. מיעוטם תמכו בהקמת פדרציה יהודית ערבית בפיקוח מסוים של האו"ם.

עוד ניצחון קטן בדרך למדינה נחלה הסוכנות היהודית – נציגתו הרשמית של היישוב במוסדות האו"ם – כשהוחלט להקים ועדת אד הוק לשאלת ארץ ישראל שבה ייבחנו מסקנות אונסקו"פ, במקום שהן תיבחנה בוועדה הקבועה של האו"ם לענייני פוליטיקה, ועדת 4C. נציגי המדינות הערביות התרעמו אמנם על החלטה זו, בטענה כי ועדה מיוחדת עלולה להיות נתונה ללחצים של קבוצות אינטרסנטיות שונות, אך ללא הועיל. הוועדה פתחה את דיוניה בדבריו של השוודי אמיל סנדסטרם שהציג את מסקנות ועדת אונסקו"פ שבראשה עמד, ואז ניתנה לשני הצדדים הזדמנות לשאת נאומי פתיחה. ג'מאל אל-חוסייני טען בשם הוועד הערבי העליון ואבא הלל סילבר טען בשם הסוכנות היהודית. בהמשך התפצלה הוועדה לשתי ועדות משנה, ובהן דנו ביתר פירוט בחלופות שהציעה ועדת אונסקו"פ.

 

לחץ יהודי מסיבי

במהלך חודשי פעילותה של הוועדה, שנקראה בעברית הוועדה הארץ ישראלית, השקיעו מוסדות היישוב מאמצים רבים בזירה המדינית במטרה להביא לאימוץ החלופה שזכתה לתמיכתם של רוב חברי אונסקו"פ – חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, שמשמעותה הקמת מדינה יהודית עצמאית. הערבים העדיפו את הפתרון השני – פדרציה יהודית ערבית בפיקוח בינלאומי – לא משום שרצו לחלוק עם הציונים את השליטה על האדמה, אלא משום שפירושה של תכנית החלוקה היה הקמת מדינה יהודית עצמאית על חלק משטח הארץ, ולכך הם לא הסכימו.

בראש המשלחת הרשמית של הסוכנות היהודית לאו"ם עמד משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ולצדו פעלו בין השאר הצעיר המוכשר אבא אבן שהפעיל באו"ם שדולה למען היישוב היהודי, ואבא הלל סילבר ששימש דובר בוועדות. הפעילות באו"ם כללה ייצוג בוועדות, השתתפות בדיוני המליאה, רקימת קשרים ובריתות בין שגרירי המדינות וגיוסם לתמיכה בהקמת מדינה יהודית, ולחץ תקשורתי מתמיד.

במקביל לפעילות באו"ם פעלו נציגים מטעם הסוכנות במדינות שונות בעולם. נחום גולדמן ואליהו אפשטיין אילת נשלחו לארצות הברית כדי לגייס את הלובי היהודי וללחוץ על המשטר לתמוך בהצעת החלוקה. נשיא ארצות הברית הארי טרומן כתב בזיכרונותיו:

העובדות היו שלא רק סביב האומות המאוחדות היו תנועות לחץ שלא דומות לשום דבר שנראה שם קודם לכן, אלא שגם הבית הלבן היה נתון למטח תמידי. אני לא חושב שאי פעם הופעלו עליי כל כך הרבה לחץ ותעמולה שכוונו נגד הבית הלבן כמו במקרה הזה (George Lenczowski, American Presidents and the Middle East, p. 28).

גם למדינות המתלבטות, ובהן קנדה וברית המועצות, שלחה הסוכנות פעילים. נחום גולדמן נסע גם לדרום אמריקה כדי לגייס בעזרת אנשי הקהילות היהודיות את תמיכתן של ברזיל, צ'ילה, גואטמלה ואורגוואי. סוכנים חשאים פעלו במדינות אסיה ואפריקה בדרכים שונות, ובהן גם איומים ואזהרות. חוקר יהדות אמריקה מלווין יורופסקי סיכם בתמציתיות:

הטקטיקה שאימצו לעצמם הציונים הייתה רחוקה מלהיות מעודנת, אך דברים רבים מדי היו מונחים על כף המאזניים (מיכאל יוסף כהן, "טרומן, הקול היהודי והקמת מדינת ישראל", 'זמנים' 8, אביב 1982, עמ' 68).

 

רגע ההכרעה

העם היושב בציון עקב בדריכות רבה אחר פעילותם של חברי הוועדה ושל נציגי היישוב במוסדות המדיניים. היו כמובן גם התנגדויות נחרצות לתכנית החלוקה, אך לכולם היה ברור כי זו התכנית העומדת על הפרק וכי אימוצה עדיף עשרות מונים על פני החלופה השנייה שבה דנו באו"ם. דברי הנציגים היהודים בוועדות צוטטו בהרחבה, הדיונים המסכמים סוקרו, ולא נגרע גם מקומם של הימורים וספקולציות באשר לעמדתן של המדינות השונות – מי תתנגד, מי תתמוך ומי עדיין לא החליטה וזקוקה לשכנוע נוסף.

בו' בכסלו (19.11) סיימו ועדות המשנה את דיוניהן בהצעות, ובישיבתה ה-31 של הוועדה כעבור חמישה ימים הגיע הרגע המיוחל. מאמצים של חודשיים התכנסו ללילה אחד ארוך ומותח במיוחד שבסופו מליאת הוועדה הייתה צריכה להחליט באיזו הצעה היא תומכת – פדרציה או חלוקה. הנציגים הדיפלומטים היו נרגשים ומתוחים, והעיתונאים עמדו הכן לשלוח דיווח מיידי על כל התפתחות.

הקלה ראשונה נרשמה כשבראשית הדיון הודיעה המליאה כי היא דוחה את הצעתה השנייה של ועדת אונסקו"פ בדבר הקמתה של פדרציה יהודית ערבית בפיקוח בינלאומי. חברי המליאה קיבלו את הדוחות שהכינה ועדת המשנה, והחלו לדון בתיקונים לתכנית החלוקה שהיא הציעה. תיקוני ועדת המשנה עסקו בעיקר בסוגיית הגבולות של כל אחת מהמדינות ובאופן ההתנהלות בתקופת המעבר. ועדת אונסקו"פ קיוותה כי בריטניה תקבל על עצמה את ביצוע תכנית החלוקה, ותמשיך לשלוט בארץ עד סיום העברת השלטון, אך לאחר שבריטניה הצהירה כי בכוונתה להתפנות מהארץ בלי לחכות להחלטת האו"ם, היה צורך לדון במנגנון ההוצאה לפועל של התכנית.

הדיונים במליאת הוועדה נמשכו לאורך הלילה ובבוקר המחרת, ורק במהלך יום שלישי, י"ב בכסלו (25.11), גובש נוסח מוסכם. הוועדה התכנסה להצבעה, וכל מדינה נדרשה להודיע אם היא בעד, נגד או נמנעת. לנציגים היהודים לא נותר אלא לקוות כי מאמציהם נשאו פרי. יו"ר הוועדה נקב בשמות המדינות לפי סדר. עם כל Yes התקווה גאתה, עם כל No נכססה עוד ציפורן. לאט לאט התבהרה התמונה, אך המתח נשמר עד שהיו"ר הכריז על התוצאה הרשמית: 25 בעד, 13 נגד ו-17 נמנעים. את אנחת הרווחה יכלו לשמוע עד ירושלים.

 

המתח שבין כ"ה לכ"ט

לאחר שהורגלנו לחשוב שההצבעה בכ"ט בנובמבר הייתה דרמטית בקנה מידה היסטורי, קשה להבין את המשמעות האדירה של ההצבעה שקדמה לה. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה אישר גוף בינלאומי רשמי את הקמתה של מדינה יהודית בעלת גבולות ברורים. החלטה זו היא שסללה את הדרך להחלטה המפורסמת כעבור ארבעה ימים. יו"ר הוועדה הרברט אוואט שבירך על התוצאות כתב בזיכרונותיו:

אני מחשיב את ייסודה של ישראל כניצחון גדול של האומות המאוחדות (Norman Rose, 'A Senseless, Squalid War' – Voices from Palestine 1890s-1948, p. 173).

לאחר ההצבעה בוועדה יכלו חברי המשלחת הארץ ישראלית לשחרר את העניבות, והכתבים אצו רצו לדווח בהתרגשות רבה על התוצאות. כאמור, הכותרת של המהדורה המיוחדת בעיתון הארץ באותו יום, והכותרות של העיתונים האחרים למחרת, בישרו באותיות גדולות על ההחלטה. לפי הדיווחים בעיתונים ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם הייתה צפויה להיערך ביום רביעי, י"ג בכסלו (26.11), והכתבים עסקו בספקולציות אילו מהמדינות שנמנעו בהצבעה בוועדה יצטרפו למדינות תומכות ואילו יעברו למחנה המתנגדות.

עיקר המאמץ של הדיפלומטים היהודים התרכז בצורך לוודא שבעצרת הכללית יושג רוב של שני שלישים שהיה דרוש לפי הכללים לצורך קבלת ההחלטה, ולא רוב פשוט כפי שנדרש בוועדה. כולם כבר הבינו לאן נושבת הרוח, וגם בצד הערבי התקבלה המציאות כעובדה מוגמרת. מבלי לחכות לתוצאות ההצבעה בעצרת הכללית החלו הערבים לצחצח חרבות, וכותרת בעמוד הראשון של עיתון 'פלסטין' הכריזה:

היהודים לא יקימו מדינה אלא על גופות הערבים ושרידיהן. כל גבר מבין שבעים מיליון הערבים מוכן כעת להגן על מולדתו פלשתין ('פלסטין', 26.11.1947, עמ' 1).

כידוע, ההצבעה בעצרת הכללית לא התקיימה ביום רביעי, אלא רק שלושה ימים מאוחר יותר, במוצאי שבת. הסיבה הרשמית לדחייה הייתה חג ההודיה האמריקאי, אולם מאחורי הקלעים היה זה אבא אבן שדאג לכך שההצבעה תידחה. הוא רצה זמן נוסף כדי לשכנע מדינות נוספות לתמוך בהצעה ולחזק את הוודאות שההחלטה תתקבל ברוב הדרוש. ההסכמה לדחות את ההצבעה הייתה סימן משמעותי לכך שמוסדות האו"ם מעוניינים לתמוך בהצעת החלוקה.

את השבת ניצלו הנציגים היהודים להכנות לעצרת, והרבנים הראשיים הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג חיברו תפילה מיוחדת שנאמרה ליד הכותל המערבי:

אבינו שבשמים, שמע תפילתנו והאר פניך אל שארית ישראל, כחזקיהו עבדך נקרא היום ונשווע "בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". פתח שערי שמים ללב עמך כל בית ישראל בכל קצווי תבל הדופק בחוזקה ביום הנורא והנשגב הלזה, בחרדת הדורות ובציפיית הגאולה. אנא תיראה לפניך אש התמיד אשר תוקד על מזבח קידוש שמך מאז ומעולם. זכור נא עקדת העקדות בימינו לעינינו. אתה, אשר בידך לב עמים, מלכים ושרי האומות היושבים היום כיסאות למשפט, וידעו ויכירו את צדקת ישראל, ומילאו את דבר קדשך ביד משה עבדך "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ … וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה כנאומך יהודה וישראל, אמן ואמן ("הציפייה והתפילה ערב ההכרעה", 'הצֹפה', י"ז בכסלו תש"ח, 30.11.1947, עמ' 1).

אין ספק שההצבעה בעצרת הכללית שנתנה את הגושפנקה האחרונה הייתה צעד חשוב מאוד, אך לאחר שהוועדה תמכה בהחלטה מרב הסיכויים היו שהיא תעבור גם בעצרת הכללית של האו"ם. זאת למרות שהמדינות הבודדות שהתלבטו עד הרגע האחרון גרמו לא מעט כאב ראש לשליחי הסוכנות, ואלה פעלו לדחות את ההצבעה בשלושה ימים כדי לוודא שיהיה הרוב הדרוש לקבלת ההחלטה.

בסופו של דבר, כידוע, החלטת החלוקה לא התממשה. המאמצים להעביר את השלטון באופן מסודר ולקבוע גבולות מוסכמים עלו באש המלחמה שהתלקחה למחרת כ"ט בנובמבר. מלחמה זו היא שקבעה לבסוף את גבולות המדינה ואת גורלה של ארץ ישראל.

מדוע אחרי הכל נכנסה ההצבעה שנערכה בכ"ט בנובמבר לספרי ההיסטוריה, ואילו ההצבעה שנערכה ארבעה ימים קודם נעלמה בתהום הנשייה? אולי משום שווילונות יפים, קריין סמכותי ואולם מפואר מותירים רושם גדול יותר מחדרים אפרוריים, דיונים ארכניים בוועדות ומנגנונים ביורוקרטיים מתישים שבהם למעשה נקבעת ההיסטוריה.