שר החינוך רצה שתחובר הגדה ליום העצמאות, המדור לריקודי עם בהסתדרות ציפה לריקודי הורה המוניים, אך למרות ההתנגדויות ועיקום האף של האליטות, דווקא סמל אחר הפך למוקד החג הלאומי. איך הפך המנגל לסמל האמיתי של יום העצמאות?

כמו מדינות אחרות גם ישראל הצעירה השקיעה מחשבה ומשאבים רבים בארגונו של יום העצמאות בעשור הראשון לקיומה, כחלק מהמאמץ לייסד מערכת סמלים וטקסים. ב-1949, במלאות שנה למדינה, נחקק חוק יום העצמאות שהגדיר את ה' באייר כחג ציבורי. הממשלה הקימה מערך לארגון החגיגות בפיקוחם של פקידים בכירים, במטרה לחקוק בלבבות את הסיפור הלאומי. במהלך העשור הראשון מוסדו אירועים אחדים – ובהם טקס הדלקת המשואות, טקס הענקת פרסי ישראל וחידון התנ"ך לנוער – והם מתקיימים עד היום. טקס הדלקת המשואות זכה במשך השנים לפופולריות מיוחדת, בעיקר בשל הצורך להקהות את חדות המעבר מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות. אירוע נוסף היה מצעד צה"ל. בשני העשורים הראשונים המצעד היה מסמר החגיגות, אך בעשור השלישי הוחלט לבטלו.

עורכי החגיגות לא הסתפקו בסמלים לאומיים, ושאפו ליצור מסורת שתאפיין את חגיגת היום הלאומי בחגיגות הפרטיות של האזרחים. הסוגיה העיקרית שהעסיקה אותם הייתה כיצד לארגן חגיגות מכובדות, רבות משתתפים והדר, ובה בעת ספונטניות ועממיות, כך שיתאפשר להמוני העם ליטול בהן חלק פעיל. כיצד לעצב תרבות עממית רשמית – כפי שכינה זאת ההיסטוריון יעקב שביט – תרבות שתהיה איכותית כמו תרבות גבוהה, אך תתקיים בתפוצה עממית רחבה.

כבר ביום העצמאות הראשון ב-1949 הוקמו במות בידור בעלויות ניכרות כדי להוציא את הציבור לרחובות ולכיכרות ולערב אותו בשמחה, ומאז מסורת זו מתקיימת מדי שנה. הוועדה ארגנה גם זיקוקים שהופעלו על ידי צה"ל או הגדנ"ע, ונורו במרכזי הערים הגדולות מדי שנה – למעט שנה אחת שבה המשלוח מארצות הברית לא הגיע בזמן. הזיקוקים סימנו בדרך כלל את פתיחת החגיגות.

הממסד הפוליטי והתרבותי שאף שהציבור לא יסתפק בצפייה סבילה במצעדי רחוב, בטקסים, במופעים ובזיקוקים, ועל כן נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לערב את הציבור בחגיגות באופן פעיל – בין השאר באמצעות ריקודי עם שנחשבו עוד מתחילת ההתיישבות הציונית לביטוי מובהק של תרבות עממית רשמית. המארגנים גייסו את המדור לריקודי עם בהסתדרות, וזה דאג להצבת תזמורות או רמקולים במקומות ציבוריים, ולשידורי מוזיקה מתאימה ברדיו בליל יום העצמאות. יו"ר המדור, גורית קדמן, ביקשה מבעלי מסעדות וחנויות להגביר את עוצמת מכשירי הרדיו שלהם בשעות אלה, כדי שאנשים יוכלו לרקוד ברחוב. בפועל, רק מעטים רקדו בפומבי, ולאחר ניסיונות אחדים שכשלו בחרה קדמן להאשים את העם היהודי:

מהוועדה לריקודי עם מצפים כולם לדבר בלתי אפשרי, זאת אומרת לארגן שמחת עם ספונטנית שהִנָּהּ קשה כשלעצמה, ולא כל שכן אצל העם היהודי שאינו יודע לשמוח (מעוז עזריהו, 'פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים – 1948-1956', עמ' 53).