במשך כעשרים שנה פעל על אדמת צרפת מחנה גרנד ארֵנַס, מחנה עולים שהתנהל כאוטונומיה ציונית, מדינת יהודים על אדמת אירופה. תחנת מעבר בעידן של תהפוכות

רבים זוכרים את האמברגו שהטילה צרפת על אספקת נשק לישראל לפני מלחמת ששת הימים, אולם לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות שררו בין ישראל לצרפת קשרים הדוקים. קשרים נדירים אלה בהיסטוריה של הדיפלומטיה הבינלאומית משתקפים בסיפורו של מחנה גרנד ארֵנַס. הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל נהנתה מתמיכה חסרת תקדים של צרפת במאבקה הלאומי, ובהמשך קיבלה ממשלת ישראל חופש פעולה על אדמת צרפת, דבר שהיה חיוני למימוש תהליכי הבינוי של המדינה הצעירה. גרנד ארנס שימש מחנה מעבר לעולים מרחבי העולם שעשו את דרכם לישראל, ופעל כמרחב ישראלי אוטונומי ואקס טריטוריאלי בשטחה הריבוני של צרפת.

שליח עיתון 'הצֹפה' ביקר במקום בראשית שנות החמישים וסיפר לקוראיו על רשמיו: 

כל מחנה ומחנה – על המוסדות המיוחדים שלו, על הארגון, המשמעת והמשטרה הפנימית שלו – הוא כעין יחידה אקס טריטוריאלית. חוקי המדינה כאילו אינם חלים עליו. המשטרה הצרפתית לא תבקר בו ולא תערוך חיפושים בו. רוב העולים באים על יסוד ויזות קולקטיביות המקנות להם זכות ישיבה בצרפת ל-24 שעות בלבד, מלבד כשהם נמצאים במחנה. המחנה מוציא לעולים 'לעססע-פאסע' [אישורי מעבר] משלו, חתומים על ידי איזה משה בן-פורת או שלמה בן-שחר, ועל יסוד לעססע-פאסע כזה מתנועעים העולים באופן חופשי בצרפת (מאיר שפייר, "בחזית קבוץ גלויות במארסייל: מחנות מעבר – להבראה גופנית ורוחנית", 'הצֹפה', כ"ז בתשרי תשי"א, 8.10.1950, עמ' 3).

בחסות התמיכה הצרפתית ארגנו שליחי המוסד לעלייה ב' את מבצעי ההעפלה הבלתי לגליים של ניצולי השואה לארץ ישראל במסגרת תנועת הבריחה; שליחי ההגנה הקימו מנגנוני גיוס של מתנדבים מחו"ל – גח"ל ומח"ל – כדי לסייע במלחמת העצמאות הישראלית; ושליחי העלייה של הסוכנות היהודית הקימו בצרפת מערכים לעלייה המונית מצפון אפריקה. הפעילות הציונית במחנה גרנד ארנס נעשתה תחת פיקוח מינימלי של הרשויות הצרפתיות. למנהלי המחנה הוענקו סמכויות לחרוג מחוקי ההגירה הצרפתיים, הם הפעילו מנגנוני ביטחון שהיו חמושים באלות, הנהיגו משמעת צבאית שנועדה להכשיר את הלוחמים מקרב העולים וקיימו מערכת משפטית פנימית. סגל המחנה קיבל את הוראותיו מירושלים, וכך היה המחנה למעשה מעין מדינה בתוך מדינה.

 

צרפת והציונות 

שורשי היחסים יוצאי הדופן הללו נעוצים בימי מלחמת העולם השנייה, בעת המאבק המשותף בגרמניה הנאצית ובבת בריתה ממשלת וישי. אז נוצר הקשר בין מחתרת צרפת החופשית – הרזיסטנס – לבין הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל בתיווך ארגון המחתרת הצרפתי 'הצבא היהודי'. לאחר המלחמה נקלעה צרפת למצב קשה נוכח הקרע הפוליטי בין אנשי הרזיסטנס לאנשי וישי לשעבר. כלכלתה של המדינה נפגעה, מעמדה הבינלאומי נחלש ובמושבותיה בצפון אפריקה החלה התקוממות אנטי קולוניאלית. בקרב יהודי צרפת שהתאכזבו ממשטר וישי החלה תסיסה חסרת תקדים, וזו עוררה תחושת סולידריות יהודית ותמיכה בשאיפות הלאומיות של התנועה הציונית.

הלובי הציוני של יהודי צרפת ניצל את שעת הכושר הפוליטית שנוצרה בשל חולשת צרפת ולחץ על הממשלה שהורכבה מאנשי הרזיסטנס לשעבר, ובהם גם יהודים אחדים, שתתמוך בישראל. כך הפכה צרפת לאחר המלחמה למרכז עולמי של המאבק הציוני לתקומת ישראל, ולאחר הכרזת המדינה היא הפכה גם לתחנת מעבר לעלייה ההמונית שהגיעה מצפון אפריקה.

בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה התאספו בצרפת תחת חסותה של הממשלה פליטים ועקורים יהודים מרחבי אירופה. בעקבות אירועי השבת השחורה ב-1946 החלה ממשלת בריטניה להצר את צעדיהם של פעילי המאבק לעצמאות בארץ ישראל ובלונדון, ונציגי היישוב היהודי העבירו את הפעילות לפריז.

מפקד המוסד לעלייה ב' שאול אביגור ניהל מפריז את מבצעי ההעפלה, ושמריה צמרת הקים את המטה המבצעי ואת הבסיס הימי המרכזי של אניות ההעפלה במרסיי. המטה פעל בידיעת הרשויות הצרפתיות כמשרד עלייה ארץ ישראלי במסווה של סוכנות נסיעות בשם אוקיאניה, וממנו נשלחו סוכני העפלה חשאיים וגם השליחים שפעלו במחנה המעבר גרנד ארנס.