מטבעות המרד הגדול שימשו כלי תעמולתי בידי המורדים, שמטרתו להוביל את דעת הקהל לתמיכה בהמשך המרד גם כשהסיכוי לשרוד נראה קלוש. בקעה מהם אמירה ברורה: שלטון יהודי נמצא בהישג יד

המרד הגדול שהתחולל בשנים 73-66 והוביל בשיאו לחורבן בית המקדש בירושלים, חרג מגבולותיה של התקוממות מקומית זניחה. היה זה מאבק עיקש וחסר פשרות של ציבור שלם שערערו את אורח חייו ואיימו להכחיד את תרבותו. אחת העדויות שנותרו מתקופה זו המשקפת את האווירה ששררה בזמן המרד היא המטבעות. המטבעות שהנפיקו המורדים פותחים בפנינו צוהר אל המניעים שהובילו לפתיחה במרד, ואל התחושות שליוו את הציבור גם כשכבר ידע שסופו לנחול מפלה.

בהתבוננות ראשונית קשה למצוא קשר ישיר בין מטבעות, הנתפסים אצלנו כאמצעי תשלום ותו לא, לבין הלך הרוח ששרר בזמן המלחמה. אך בשעה שהמטבע משמש אצלנו בעיקר בהקשרים ממוניים, בעבר הוא נודע גם ככלי תעמולה יעיל וחשוב. השלטונות הכירו בכוח הפרסומי הטמון במטבע, וניסו לעצב את דעת הקהל באמצעות העיטורים שעליו. הם בחרו בסמלים ובכתובות המבליטים תחומים ורעיונות מהווי החיים ומיקמו אותם במרכז התודעה. כך ביטאו תפיסות תרבותיות, דתיות ומדיניות. דוגמה ידועה לכך היא המטבעות הרומיים שהאדירו את הקיסר בתאריו ונשאו בגאון את ניצחונותיו, וביניהם מטבע 'יהודה השבויה' שהנפיק הקיסר אדריאנוס לכבוד דיכוי המרד הגדול.

המרד הגדול פרץ בשנת 66 לספה"נ, לאחר סכסוך ממושך בין הציבור היהודי לבין הנציבים שפיקחו על הארץ מטעם רומא. במשך כשישים שנה – מאז שהרומאים שמו קץ לשלטון בני הורדוס ועד פרוץ המרד – הונהגה הארץ בידי הנציבים, פרט לתקופה קצרה בין השנים 44-41 שבה מלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס. בין הנציבים ליהודים נוצר מרקם יחסים סבוך: לעתים ניסו אמנם הנציבים לרצות את הציבור היהודי, אך הם גם נטו להתנכל אליו. ההתנגשויות בין הנציבים ליהודים הקיפו את כל תחומי החיים: הנציבים הכבידו את עול המסים על אף שהחברה היהודית הייתה ענייה ברובה; בתי הדין שלהם הכריעו במקרים רבים באופן שרירותי לטובת הנכרים; והם ניסו להחדיר סממנים פגניים למקדש. ההיסטוריונים היהודים בני התקופה, יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני, מצביעים על הידרדרות הדרגתית ביחסים בין שני הצדדים.

תופעה זאת משתקפת גם במטבעות שהנפיקו הנציבים – המטבעות הרומיים היחידים שלא נשאו את דמות דיוקנו של הקיסר. על מטבעות הנציבים הראשונים מתנוססים סמלים יהודיים כמו עץ תמר ושיבולת, אולם על המטבעות שהנפיקו הנציבים המאוחרים יותר מופיעים מוטיבים רומיים כמו סמלי פולחן אליליים.

 

תעוזה חסרת גבולות

עלבון צורב ביותר נרשם בימיו של פלורוס, הנציב האחרון שקדם לפרוץ המרד. בחג הפסח, בעת שעשרות אלפי יהודים עלו לרגל לירושלים, שלח פלורוס חיילים לבצע שוד ורצח. כאשר החיילים בזזו את אוצרות המקדש והציבו צלם בהיכל, גמל בלבם של יהודים רבים רצון נקם. הפער בין השאיפה לעצמאות – שניזונה מהתנ"ך והתעצמה בייחוד בימי שלטון אגריפס היהודי – לבין המצב בפועל, גרר תסכול כבד בקרב היהודים, והם חשו שאין מנוס אלא לפתוח במרד. הוקמה הנהגה שתווסת את הלחימה והמרי הוכרז בגלוי. ניסיונות של הזרם המתון לצנן את להט המרד עלו בתוהו, ואש המרי התפשטה בכל הארץ. במשך חודשים גייסו המורדים תמיכה וכוחות לוחמים, והכשירו את הארץ ביסודיות למלחמה. ההצלחה הראשונית – תבוסתם המהירה של כוחות התגבור שהוביל נציב סוריה קסטיוס גאלוס לירושלים – נטעה בציבור תחושת ביטחון.

ברגעי אופוריה אלה בחרה ההנהגה היהודית לצאת בצעד חריג שלא נראה כמותו במחוזות אחרים: להנפיק מטבעות, שהם ביטוי מובהק לעצמאות.

מאז שהומצא המטבע ועד ימינו, הגורמים היחידים המטפלים במלאכת ההנפקה הם השלטונות. השלטונות פיקחו בקפידה שהמטבעות – ובעיקר היקרים מביניהם – יונפקו מטעמם בלבד, וקבעו עונשים כבדים למפר חוק זה. כך הבטיחו מערכת כלכלית יציבה המגובה באמון התושבים. מן הצעד שנקטו המורדים, שהיה כרוך בסכנה גדולה, בקעה אמירה ברורה: שלטון יהודי נמצא בהישג יד.

כאשר החליטו המורדים להנפיק מטבעות הם בחרו בסגנון מרשים ומהודר. בעוד מרבית מטבעות הכסף שהיו בשימוש באותם ימים היו עשויים כסף מעורב בסיגים, מטבעות הכסף שהנפיקו המורדים היו עשויים כסף טהור ונטבעו בטכניקה משוכללת. המטבעות הוכנו במטבעה ממוסדת לאחר עבודת הכנה מאומצת. בחפירות נחשפו טיפוסים שונים של מטבעות מתקופת המרד, המעידים שנעשו ניסיונות רבים לעצב את המטבע כדי להגיע לדגם המשובח ביותר. ואכן, ניכר שמטבעות המורדים עולים באיכותם על מטבעות יווניים ורומיים בני התקופה.

הנפקת המטבעות הייתה תופעה ייחודית, ופרט למטבעות מתקופת מרד בר כוכבא אין לה אח ורע בכל תולדות העולם העתיק. אופיים המיוחד של המטבעות מלמד שהם לא נטבעו מטעמים כלכליים אלא בעיקר לצורכי תעמולה. המטבעות מעידים שבזמן המרד פתחה ההנהגה היהודית חזית נוספת, פנימית: ניסיון לעצב את תודעת התושבים ולהניע את הקבוצות היהודיות השונות – פרושים, צדוקים, איסיים וכיתות נוספות – לקחת חלק במאבק. מערכה זו, שבאה לידי ביטוי על גבי המטבעות, חושפת את תחושות התושבים מראשית המרד ועד סופו.

 

מטבעות המרד

מן המסרים הגנוזים במטבעות ניתן ללמוד על התחושות שליוו את הציבור מרגעי האופוריה ועד שעות הייאוש. כדי לבסס תאוריה זו נניח שתי הנחות באשר למגמת המנפיקים: ראשית, הם הפיצו מטבעות רבים, במטרה שיגיעו לכל חלקי האוכלוסייה היהודית. נראה שהמסרים לא נועדו להשפיע רק על נתח מסוים בציבור אלא על קבוצות נרחבות. שנית, המסרים שניתן להעביר באמצעות המטבעות אין בכוחם לשנות את עמדת הציבור מן היסוד, ומכאן שהמנפיקים לא ניסו לחולל שינוי תפיסתי יסודי אלא להעלות על סדר היום הציבורי עקרונות מוסכמים.

בטרם ננסה להבין את משמעות הסמלים שעל המטבעות, חשוב לזכור שאין לנו יכולת להגיע למסקנות מוחלטות או לקשור את כל הסמלים במסגרת רעיונית אחת, כמו ההצעה שכל הסמלים קשורים לסוכות או לפסח. ייתכן שסמלים נבחרו בין השאר גם לפי הפופולריות שלהם, וייתכן גם שלסמל אחד משמעויות שונות שאינן סותרות זו את זו, וכל אדם הבין את המסר לפי עולם המושגים שלו.

במהלך המרד הגדול נטבעו מטבעות בדגמים ובעריכים שונים. זה היה חידוש גמור. לאחר שהציבור התרגל למטבעות זרים, הופיעו לפתע מטבעות הבולטים באופיים היהודי. מטבעות אלה הפיחו בציבור תקווה ונטעו תחושה של עצמאות. מנפיקי המטבעות העניקו להם צביון לאומי מובהק, הן כקריאת תיגר נגד רומא, והן כדי לשדר תחושת ניצחון.

היקף ההנפקה מלמד שהמטבעות נטבעו בידי ישות בעלת כוח ואמצעים. החוקרים אינם תמימי דעים לגבי זהותה, אך משאביה הרבים ושיתוף הפעולה עם שלטונות המקדש – שרק בבעלותם הוחזקה כמות כה נכבדה של כסף טהור – מורים שהייתה זו ישות מרכזית. רבים מזהים אותה עם ההנהגה שנוסדה עם פרוץ המרד וניהלה אותו.

המטבעות הונפקו במשך ארבע שנים, מפרוץ המרד ועד חורבן בית המקדש. התאריכים על המטבעות מתייחסים לראשית המרד. השנים נמנו לפי הלוח העברי, וכך יוצא ששנת שתיים החלה בחודש ניסן, למרות שהמרד פרץ רק חצי שנה קודם לכן.

הונפקו מטבעות כסף ומטבעות ברונזה, והחוקרים חלוקים האם שני הסוגים נטבעו על ידי אותו גוף. מטבעות הכסף כללו שלושה ערכים – שקל, חצי שקל ורבע שקל. מטבעות אלה הונפקו במשך כל שנות המרד כמעט ללא שינוי בצורתם, למעט ציון השנה ושינויים קטנים אחדים. מטבעות הברונזה הונפקו רק משנת שתיים עד שנת ארבע למרד. בשנים שתיים ושלוש הונפק מטבע של פרוטה, ובשנת ארבע נטבעו שלושה טיפוסים בעריכים גבוהים יותר.

האיורים על מטבעות הברונזה התחלפו במהלך השנים, בהתאם לתמורות המלחמה. המטבעות הראשונים מקרינים ביטחון רב, בעוד המטבעות שהונפקו סמוך לחורבן מבקשים לעורר את האמונה בנס.