קבוצת מתיישבים דורשת שיתלוו אליה שוחט ומלמד משלה, אך ידי הקאלאניסטין על התחתונה. לא למושבות הברון רוטשילד בארץ ישראל מיועדות פני הקבוצה אלא לארגנטינה, למושבות של הברון הירש

"ובשמחתנו מיהרנו להכין דרכנו ומכרנו בתינו והנמצא בגבולנו בתקוותנו החזקה כי במהרה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'".

השנה היא שנת תרנ"ה (1895), ימי העלייה הראשונה, הכותב הוא הרב דוד מאזיוועצקי מהעיירה וולקוויסק (Wołkowysk) הסמוכה לביאליסטוק, והאיגרת ממוענת לברון דוד גינצבורג מסנט פטרבורג שסייע בממונו לקבוצת הנוסעים. אך להיכן בדיוק מיועדת הקבוצה ומה גורם למנהיגה הרוחני להתלונן בפני הברון?

הנה רבות שמחנו משמועה טובה תדשן עצמותינו כי נספחו לאגודתנו היוצאת עתה ארגאנטינא שוחטים מומחים ומורים מובהקים, ובעבודתנו לא נעזוב תורת א-לוהי אבותינו, כי בוקר נשבע לחם כשר ובערב נאכל בשר כשר. גם לא תישכח מפי זרענו וחיי עולם ינטע בתוכנו, והעוזר אבותינו מעולם ללמד תורתו לעדתו ולהציב שכינתו בכל מקום שגלו, וגדלו והצליחו ועשו פרי בתורה ובחכמה וביראה טהורה. גם היום לא יגרע נחלתנו מארגאנטינא להתנער מעפרה ומשממות מדברה להיבנות בה בתי כנסיות ובתי מדרשות וספרי תורה, ולגדל שם בנינו בתורתו יתברך שמו, ולחנך אותם עבודתו ונהיה טובים בעיני א-לוהים ואדם, גם אנחנו גם בנינו אחרינו. … והנה חזות קשה הוגד לנו וחיל אחזתנו אל שמועה כי באה הפקודה מהקאמיטעט [ועדה] לבלי קחת השוחטים והמלמדים עם אגודתנו.

הקאמיטעט האמורה היא יק"א (J.C.A. – Jewish Colonization Association), מיסודו של הברון מוריס דה הירש (1896-1831), שהתעשר מהשקעות בפיתוח תשתיות רכבת באימפריה העות'מאנית. בשל פטירת בתו ובנו, הקדיש עוד בחייו חלק ניכר מהונו העצום לפתרון מצוקות היהודים, בעיקר יהודי מזרח אירופה, באמצעות קידום החינוך והפנייתם להתיישבות חקלאית. לאחר שכשלו הניסיונות ליישב את היהודים במושבות חקלאיות בתוך רוסיה, בעיקר בשל חוסר שיתוף פעולה מצד השלטונות, החלה יק"א לארגן הגירה והתיישבות של יהודים באזורים שונים בעולם, ובעיקר בדרום אמריקה.

קבוצת וולקוויסק הייתה מיועדת להתיישב בארגנטינה במושבה קלרה, שזכתה לשאת את שמה של אשת הברון. בשל העובדה שלקלרה ולסביבתה נשלחו מספר קבוצות מתיישבים, סברו אנשי יק"א שאין צורך שכל אחת מהן תקח עמה שוחטים ומלמדים. אנשי הקבוצה העדיפו, כמקובל בקהילות ישראל, שלא לאכול משחיטה של אחרים, ופנו בתלונה לברון גינצבורג, פטרונה של הקבוצה: "הלא טוב לנו ליסע עם שוחטנו המובהקים שהורגלנו בהם במדינתנו לבדוק אותם בשבע חקירות ובדיקות, ואם לא יימצא אחת משבע שחיטתו אז נבלה וטרפה".

חסרי כוח התמקחות, לאחר שמכרו את נכסיהם, המשיכו חברי הקבוצה במסעם לעולם החדש למרות שבקשתם לא נענתה.

מכתב אחר, שהיה מיועד לבנו ולמחותנו, כתב הרב מאזיוועצקי כעבור חודשיים מעיר הנמל ליבאו (כיום: Liepāja שבלטביה) שעל חוף הים הבלטי. על נייר מכתבים של חברת הספנות Knie מתאר הרב כיצד הם מחכים כבר חודש במקום, "מחמת עיכוב הספינה", ומבכה את ההוצאות הרבות שנגרמו להם בשל כך. "וכבר הטענו את הספינה בהבאגאז שלנו", אך הם עדיין אינם יודעים אם יסעו דרך ברמן שבפרוסיה או "שנסיעתנו תהיה רעקטע [ישירות] עד באנעס-איירעס היא העיר הגדולה פארט ארגאנטינא".

 

הקציר הפתיע

על המכתב הבא של האב לבנו שהתגלגל לארכיון מתנוססת חותמתו כרב בארגנטינה. שלוש שנים עברו מאז צאתם לדרך, והרב מאזיוועצקי מדווח לבנו:

השנה הזאת הייתה מבורכת בתבואתה. מתחילת החרישה עד בוא תבואתה עלתה הכל כשורה על צד הנפלא, עד שחשבנו זאת לשנת אוסם וברכה בקרב הארץ … גם הארבה איחר מועד בואו מכל שנה עד שנתקשה תבואתה ולא היה ביכולתו לקלקלה, ושמחו בקצירתה כל הקאלאניסטין [המתיישבים] להביא ברכה אל ביתם הון ועושר.

על אף היבול הנאה כותב האב: "הוסכם אצלנו לצאת מהמדינה הזאת אחר חג הפסח בעזר השם יתברך". הקציר הרב לא נעלם מעיני האדמיניסטראצייע – פקידי יק"א – שהחליטו שהגיעה העת להפסיק את התמיכה במתיישבים. עם בוא עת הדיש גילו המתיישבים שמרבית התבואה הייתה תבן ולא בר, "והיה בתבואות למחצה לשליש ולרביע מן האומד … והעם צועקים מהיום ללחם, והאדמיניסטראצייע אומרים נרפים אתם".

על אף קשיי ההסתגלות לערבות ארגנטינה התפתחו מושבות הברון הירש, ומנו בשיאן הרבה יותר מתיישבים ממושבות הברון רוטשילד בארץ ישראל. כידוע, היו יחסים מעורערים גם בין פקידי הברון לבין אנשי העלייה הראשונה, והם פגעו בהתפתחותן של מושבות הברון בשנות התשעים של המאה ה-19. אך בעוד כיום נותרו רק יהודים מעטים במושבות ארגנטינה, הפכו רבות ממושבות הברון רוטשילד לערים משגשגות בישראל.