בשלהי התקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי הייתה קהילה יהודית בעזה. שתי טביעות חותם שנשתמרו משקפות את גלגולי הקהילה שנמחתה כליל בעקבות מאורעות תרפ״ט

ההתיישבות היהודית בעזה מאופיינת בתקופות ארוכות של נטישה ובניסיונות חוזרים ליישובה. מאז התעוררות הציונות היו שתי תקופות של התיישבות בעיר:

היו שני ניסיונות להתיישבות בעזה, ושניהם הסתיימו בכישלון. אלא שהגורם לכישלון היה חיצוני, והדמיון ביניהם היה מועט. בניסיון הראשון, שנמשך שלושים שנה, היה יישוב בשליחות חובבי ציון והמוסדות דאז. השני קם בניגוד לדעת המוסדות וללא עזרתם. אולם לשניהם הייתה הצדקה להקים גשר יהודי בין ארץ ישראל ומצרים, שהם ראו אותו בחזונם כחשוב מאוד. לרוע המזל, שניהם חדלו להתקיים בשל המלחמה. סוף דבר, בשנת 1929 שבקו חיים כל התכניות (מרדכי אלקיים, '40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר-שבע והקמת חוות רוחמה', עמ' 430).

תקופת ההתיישבות הראשונה החלה ב-1886, בשלהי התקופה העות'מאנית, והתושבים פונו מהעיר ב-1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה. יהודים שבו לעזה ב-1918, עם תום המלחמה, והתגוררו בה עד 1929. מבחינה מוחשית וחזותית שרדו מפרק זמן זה הטבעות של חותמות רשמיות שהיו ברשות הקהילה היהודית בעזה בכל אחת מהתקופות. קהילות יהודיות בארץ ישראל השתמשו בחותמות כדי לתקף ולאשרר תכתובות, חוזים ומסמכים רשמיים מטעם הקהילה המקומית. מעיצוב החותמת אפשר ללמוד על אופייה של הקהילה, על הרכבה החברתי ולעתים גם על יכולתה הכלכלית.

 

חותמת תלת שפתית

החותמת המוקדמת היא מלבנית, והוטבע עליה בעברית, בערבית ובצרפתית הכיתוב "ועד ק"ק [קהילה קדושה] ישראל בעזה ת"ו [תיבנה ותיכונן]". מהכיתוב עולה כי הקהילה הייתה דתית, וכי היו בה יוצאי צפון אפריקה שדיברו צרפתית. לא ברור מתי נעשתה החותמת, אך נעשה בה שימוש לפני מלחמת העולם הראשונה. בעיתון 'הארץ' תוארה הקהילה היהודית בתקופה ההיא:

נמצאו פה לפני המלחמה כמאה ושמונים נפש יהודים, כולם ספרדים. רובם התעסקו במסחר, מעטים מהם במלאכה, ואחדים בחכירת אדמה. המוסדות הציבוריים שלהם היו בית כנסת, בית ספר ובית עלמין. הבנק האנגלו-פלשתינאי [בנק אפ"ק] פתח פה סניף. בימי המלחמה וכיבושי עזה גורשו אחדים מהתושבים או נאסרו, ושאריתם עזבו את העיר כרצונם. היישוב הספרדי השאיר אחריו זכר לחורבנו רק את בית הקברות, ובו קברות שני אנשי צבא יהודים תורכים, קדושי המלחמה, ושלושה ילדים. שום רכוש של בית, גן או שדה לא רכשו להם היהודים במשך שלושים שנות מגוריהם בעזה (ת', "עזה", 'הארץ', ו' באדר שני תרפ"א, 16.3.1921, עמ' 3).

 

השיבה לעזה

היהודים שפונו מעזה לא שבו אליה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בעידודו של הסוחר נסים אלקיים, ממנהיגי היישוב שנעזב, התיישבו בעיר ב-1918 צילה ואליעזר מרגולין עם ילדיהם. הם רכשו לפרנסתם טחנת קמח שלא פעלה, והתגוררו בח'אן אל-זית. בשנתיים הבאות הפך בית משפחת מרגולין אכסניה לכל יהודי שהזדמן לעזה. במהלך 1920 הגיעו משפחות יהודיות נוספות והחלה התארגנות קהילתית. הוקם בית הספר העברי 'שמשון' ונוסד ועד הקהילה העברית שקיבל הכרה רשמית מממשלת המנדט הבריטי:

התקופה החדשה החלה ימים אחדים לפני ראש השנה שנה זו [תרפ"א]. במקרה נשלחו הנה פקידים יהודים לממשלה, שני בעלי משפחה שמיד העבירו את משפחותיהם ושלושה רווקים. 'העלייה' לעזה התחילה. על הקודמים ניתוספו מורה, שוחט, מיילדת, רופא שיניים ועוד בודדים. עתה עולה מספר התושבים העברים לחמישים נפש בערך. ההתיישבות עולה בקושי רב מחוסר דירות בעיר מצד אחד ומהעלאת שכר הדירות מהצד השני … שאלות ציבוריות אחדות, כעין בית ספר וכדומה, עוררו את המספר הקטן של בני היישוב לברוא 'ועד העדה העברית' ו'ועדת בית הספר' … ה' אמירא, רופא שיניים ויושב ראש הוועד מטעם הממשלה … הוא עתה ראש ועד העדה העברית בעזה. בי"ח וי"ט אדר א' [26-27.2.1921] ביקר המזכיר האזרחי [המזכיר הראשי של ממשלת המנדט] הגנרל [וינדהאם] דידס את עזה. ראש העדה העברית היה בין הקרואים להופיע לפניו יחד עם המוכתרים של עזה (שם).

החותמת המאוחרת היא עגולה, והוטבע עליה בעברית ובאנגלית הכיתוב "ועד העדה העברית, עזה". השימוש בה החל עם הקמתו של הוועד, והיא מסמלת את המעבר מקהילה דתית לקהילה לאומית. בארכיון הציוני המרכזי שמורים מסמכים שעליהם מוטבעת החותמת, ולעתים אף נכתב בתוכה מספרו הסידורי של המכתב לצורכי מעקב של מזכיר הוועד. לאורך פעילותו של הוועד עמדו בראשו יושבי ראש ומזכירים אחדים. אחד המסמכים שעליו מוטבעת החותמת הוא מִפקד הקהילה:

סטטיסטיקה של כל תושבי עזה, הנערך בכ"ד שבט תרפ"ד [30.1.1924].

במפקד מפורטים שמות יהודי הקהילה, מצבם המשפחתי, גילם, משלח ידם ומצבם הכלכלי, והוא כולל לעתים הערות מפורטות באשר למצבו של הנפקד.