הארכיון של אחד ממייסדי הרפואה העברית מגולל סיפור משפחתי בן שלושה דורות בשלוש ארצות במהלך ארבע מלחמות. הסיפור מאפיין רבים מבני האינטליגנציה היהודית ברוסיה שעסקו ברפואה

מסמכי משפחת דולז'נסקי כוללים תעודות אישיות, תצלומים, גזרי עיתונים ומאות מכתבים ברוסית מסוף המאה ה-19 ועד שנות הארבעים של המאה העשרים, ויחד הם מגוללים את סיפורה של משפחה מרשימה. המסמכים, השמורים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, שופכים אור גם על חייהם של יהודים אחרים שחיו במחצית הראשונה של המאה העשרים ברוסיה, בגרמניה ובארץ ישראל – ארצות שכל אחת מהן ידעה באותן שנים מלחמות קשות ותהפוכות.

יעקב דולז'נסקי נולד ב-1864 בעיירה קריבוי רוג בפלך חרסון שבאימפריה הרוסית. אביו משה היה יוצא צבא ועבד במנהלת מכרות הברזל באזור. במשפחה סיפרו כי אמו התנגדה לרצונו של יעקב להיות לרופא בגלל חילול השבת הכרוך בכך, וכי בגיל 13 הוא ברח מהבית כדי ללמוד בגימנסיה רוסית בעיר אחרת, ובהמשך למד רפואה באוניברסיטת דורפט שמחוץ לתחום המושב. למרות הסיפור שעבר במשפחה נראה כי כדי להצליח בגימנסיה ולהתקבל לאוניברסיטה נזקק יעקב לתמיכה משמעותית מהבית.

שפת ההוראה באוניברסיטת דורפט הייתה גרמנית. בשנות השמונים – לפני ששיעור הסטודנטים היהודים הוגבל בעקבות הנהגת נומרוס קלאוזוס לחמישה אחוזים – נמשכו יהודים רבים ללימודי רפואה ואף הצליחו להתקבל אליהם. האפליה הממסדית בתחום זה הייתה מורגשת פחות, כי רופאים יהודים יכלו למצוא עבודה לא רק בשירות הציבורי אלא גם בשוק החופשי. ב-1893 היו כרבע מהסטודנטים באוניברסיטה יהודים, ורבים מהם השתתפו באגודות סטודנטים שונות. בראשית שנות השמונים קיבלה האגודה הרוסית לשורותיה סטודנטים יהודים מתחום המושב, אך הצטרפותם עוררה התנגדות בקרב חלק מהחברים, ועל כן נקבעה מכסה לחברים יהודים.

יעקב דולז'נסקי הצטרף בסוף שנות השמונים לאגודה האקדמית לתולדות ישראל וספרותה שנוסדה ב-1884 על ידי סטודנטים באוניברסיטה. האגודה ארגנה הרצאות שעסקו בהיסטוריה ובתרבות יהודית, והייתה גם התייחסות לנושאים אקטואליים כמו גורמי האנטישמיות ברוסיה, הגירה ואתגר הלאומיות שהעסיקו מאוד את הציבור היהודי לאחר פרעות הסופות בנגב שפרצו ב-1881. למרות שחובבי ציון היו המחנה הבולט באגודה מבחינת היקף הפעילות, בשלב ההוא נמנה דולז'נסקי על הרוב שצידד בהגירה לארגנטינה. בקיץ 1891 העביר דולז'נסקי הרצאה על הרפובליקה של ארגנטינה.

ב-1894 הוסמך יעקב דולז'נסקי כדוקטור לרפואה, וב-1895 נסע ליקטרינוסלב והתקבל לעבודה ככירורג באחד מבתי החולים בעיר. שם גם ניסה, ללא הצלחה, להקים בית ספר יהודי לעבודה חקלאית במטרה להכשיר יהודים לעבודה יצרנית ולסייע להם להגר מרוסיה. כשכונס הקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897 הפך דולז'נסקי לתומך נלהב של הרעיון הציוני. בקיץ 1897 כתב לארוסתו מניה:

בזמן הנוכחי ציונות היא הרעיון הקדוש היחיד … נכון שהרעיון אולי אוטופי יתר על המידה, אבל כל הרעיונות העממיים הם כאלה … אני חושב שצפויה לו הצלחה כבירה.

 

להיות רופא ציוני

במהלך השנים הבאות שימש דולז'נסקי ראש מחלקה כירורגית בבית חולים, ועם פרוץ מלחמת רוסיה יפן גויס לצבא ושירת ככירורג בכיר בבית חולים שדה בחזית. האנטישמיות שחווה בצבא, והפוגרומים שפרצו בעקבות המהפכה הרוסית הראשונה ב-1905, חיזקו את תמיכתו בציונות ואת ספקנותו באשר לשיפור מצב היהודים ברוסיה בעקבות המהפכה שכונתה האביב הרוסי. באביב 1905 כתב לאשתו:

לא רק 'האביב', אלא גם 'הקיץ החם' לא יביאו ליהודים שום דבר טוב.

בדאגתו למשפחתו ביקש כי יהגרו בינתיים לגרמניה, ובמקביל תכנן את העלייה לארץ ישראל. מניה הייתה מסויגת מעט וניסתה להרגיעו:

בעת הנוכחית רוסיה היא ללא ספק הר געש, אבל האם אנשים בורחים מהאזורים שבהם קיימים הרי געש כאלה? ועד כמה אפשר לברוח?

עם סיום המלחמה חזר יעקב לעבודתו בבית החולים, ולאחר מהפכת 1917 מונה לפרופסור באוניברסיטת יקטרינוסלב, שם היה אחראי להוראת כירורגיה. ב-1921 סייע לו דיקן החוג לרפואה שהיה אחיו של ראש הצ'קה – המשטרה הסובייטית החשאית – להשיג היתר יציאה מברית המועצות, ויעקב דולז'נסקי עלה ארצה עם משפחתו.

בארץ ישראל הרגיש דולז'נסקי בבית. הוא התיישב בירושלים והקדיש את מלוא כוחותיו להקמת מערכת הבריאות העברית בארץ ישראל. הוא היה כירורג ראשי בבית החולים מאיר רוטשילד בירושלים ובהמשך ניהל מחלקה כירורגית בבית החולים ביקור חולים. לצד פעילותו המקצועית המשיך דולז'נסקי להתעניין בהכשרה חקלאית. במכתב לילדיו ליאוניד ונינה שלמדו רפואה בברלין סיפר על פעילותה של רחל ינאית בן-צבי שהקימה משתלה לצורך ייעור הרי יהודה:

בן-צבי מובילה ברחבי פלשתינה אלפי עציה הצעירים ומכסה בהם הרים ועמקים. את אותו הדבר עושות משתלות אחרות עבור מולדתנו העשירה בסלעים צחיחים … בזמן שאצלכם באירופה באה הראקציה … אנו ממציאים צורות חיים חדשות … האור יזרח מהמזרח, ובעיקר מפלשתינה.

כדי למסד את הידע הרפואי בארץ ואת המונחים הרפואיים בעברית הגה דולז'נסקי רעיון להוציא לאור ירחון של הרופאים העבריים בארץ ישראל. הוא ביקש מבנו ליאוניד לברר באחת מההוצאות לאור היהודיות בברלין כמה תעלה יוזמה כזו וכיצד אפשר לארגנה. ב-1920 נעשה ניסיון להוציא לאור כתב עת בשם 'הרפואה' כרבעון, אבל העורכים הצליחו לפרסם חוברת אחת בלבד. רק ב-1924 החל 'הרפואה' לראות אור באופן סדיר אחת לחודש בעריכת יעקב דולז'נסקי, שהיה גם בין מייסדי המחלקה הרפואית של הספרייה הלאומית. דולז'נסקי המשיך בתפקיד זה עד לפטירתו ב-1928.