רבים מתושבי הכפר יטא משמרים מסורת שלפיה הם אינם מוסלמים אלא יהודים. אפשרות זו הקסימה ישראלים רבים. מהיכן הגיעו ׳יהודים׳ אלה לדרום הר חברון?

מעשה שהיה. בראש חודש אדר תרפ"ט (10.2.29) פורסמה בעיתון 'הארץ' כתבה המתארת את אחד מסיוריה של "אגודת משוטטים ארץ ישראלית", פרי עטו של המשוטט דוד בנבנישתי. הכתבה הוקדשה "למשוטט נ"ש", הלוא הוא ד"ר נתן שלם, באותם ימים מורה לגאוגרפיה בגימנסיה העברית וממייסדי אגודת המשוטטים.

וכך פתח בנבנישתי:

בחורף התייחדנו עם המדבר. טבלנו בזיו השמש ובלוֹבֶן גבעות הסֶנוֹן בדרכנו לנבי מוסה; השמענו את ששון העלומים של ישראל סבא באוזני המתבודדים בגאיות ובנקיקי הסלעים אשר במדבר יהודה. פנינו לדרומו של המדבר, מזרחה לחברון, ושטר אחוזתנו בידינו: ספר התנ"ך ("מעון, כרמל, זיף ויוטה", 'הארץ', ל' בשבט תרפ"ט, 10.2.1929, עמ' 2).

 

הטיול אל בני הדודים

הטיול יצא לדרכו ובנבנישתי תיאר אותו לפרטי פרטיו בהתרגשות רבה, אך דומה כי מעל הכל ריחפה שאלה מסתורית שהדיה התגלגלו כבר כשנתיים בהרי חברון. השמועה כי חלק מתושבי יטא הם צאצאי יהודים המשמרים מצוות מסוימות הטרידה את המשוטטים, והם הגיעו עם סקרנות עצומה לכפר יטא:

עברנו ביעף את חברון. נטינו לדרומית מזרחית בדרך רחבה, טובה לתנועת אבטומובילים. עם שקיעת החמה הגענו אל יוטה … מכל צד נוהרים זקנים וטף, אנשים חסונים בעלי הדרת פנים וחוט של טוב לב מתוח בפניהם. הרגשנו כי אנו קרובים אליהם (שם).

על פי המפקד של שלטונות המנדט חיו אז ביטא כ-3,000 נפש.

אחר כבוד הובלו המשוטטים למדפֶה – חדר האורחים – למפגש עם זקני יטא:

באמצע החדר הוסקה המדורה המחממת והמקרבת רחוקים. אנו יושבים סביב לה, רגלינו משוכלות כדרך בני דודנו. זקני הכפר הדורי הפנים יושבים בראש בחשיבות מיוחדה, והצעירים עזי הנפש ושחורי העיניים נלחצים בחביבות בינינו (שם).

ביטויי החיבה השזורים לאורך הסקירה של בנבנישתי נבעו כנראה מהתחושה שייתכן כי תושבי יטא הם 'אחינו האבודים', יהודים במוצאם. לאורך המפגש כולו ניסו המשוטטים לדובב את בני יטא לספר עוד ועוד על מוצאם:

אנו משוחחים. השיחה שוטפת לאטה ומתנהלת סחור סחור. אנו כמהים להגיע ל'בירור' שקיבלנו עלינו… ואולם בפגישה זו הרגשנו דבר מה לבבי בלתי נתפס ויחד עם זה זהירות רבה בתשובות בעלי יוטה (שם).

והנה נפרץ הסכר והעדויות החלו לקלוח:

בהתחלה היו אבותינו מבני ישראל… זקנינו וזקניכם אחד המה… באנו הנה… משפחה אחת באה כאן (שם).

לשאלת המשוטטים מתי כל זה אירע נענו:

מי יודע, אולי לפני 700 שנה… קראו לה ח'יבר, איננו יודעים יא חווג'אה מי הם ח'יבר אלה (שם).

"האם תזהרו במאכליכם?" נשאלו בני יטא, וענו: "יש בינינו אנשים שאינם אוכלים בשר גמל ואומרים שהם מגזע היהודים" (שם). כאן השתתקו, כאילו דיברו יותר מדי.

לקראת סוף חלק זה של סקירתו – שהמשכה פורסם יומיים אחר כך באותו עיתון – הפליג בנבנישתי במליציות יתרה ותיאר כיצד אחד המשכילים מבני יטא מקריא סיפור:

מתוך ספר עתיק יומין, סיפורי גבורות… לאט לאט, בלי הפריע את הדומייה, בלי אומר ודברים הצטופפנו ביניהם והקשבנו לצלילי קול הקורא הנוגים. אי אמן, אי משורר אשר יתאר במכחולו או בחרט אנוש שבת אחים גם יחד זו! מי תיכן רוח אנוש? מי יודע אם לא שמעו חבריי ו'ולאד אל עמנא' ['בני דודנו'. כך כינוי ערביי יטא אלה את יהודי חברון] את משק כנפי נשמות האחים עזי הנפש 'יהודי ח'יבר' המרחפות מעל לראשנו והמאחדות אותנו, כשם ששמעתיו אני בראותי את האור המיוחד אשר קרן בפני זקנים וצעירים (שם).

מהו פשר המסתורין? מה פשר מסורת זו בפי הפלאחים של תושבי יטא לפני מאה שנה? מה אמת ומה פולקלור? ומה ידוע לנו על יהודי ח'יבר? האמנם היגרו מדרום ערב הישר ליַטָּא שבדרום הר חברון?

המשוטטים יצאו לסיורם בפברואר 1929 לאחר שכבר קראו את רשמיו של יצחק בן-צבי מסיור שערך כשנה קודם לכן. הם אף יצאו לדרך כשבידיהם קטעי העיתון שבו מודפסים רשמים אלה, ומטרתם הייתה לאשש עדויות אלה במפגש עם אנשי יטא.

 

גלות?

בהקדמה לספרו 'שאר ישוב' כתב בן-צבי:

ספר זה מוקדש לאחת השאלות החשובות ביותר בידיעת המולדת, לחקירת שרידי היישוב היהודי הקדמון בארץ ישראל. הגיעה השעה לשים קץ להשקפה המסורתית הנושנה שהיישוב היהודי הקדמון נעקר מן הארץ בבת אחת, באופן קטסטרופלי, מיד לאחר דיכוי המרד הלאומי וחורבן בית המקדש… התהליך ההיסטורי הזה נמשך מאות בשנים ולא נסתיים לפני תקופת ניצחונו של האסלאם ושלטון הערבים, וגם אז לא תמו מן הארץ שרידי עבר חיים (יצחק בן-צבי, 'שאר ישוב', חלק א', הוצאת יד יצחק בן-צבי תשכ"ו, עמ' 9).

מה שנשמע כחידוש לפני כ-85 שנה, עת העלהו בן-צבי על הכתב, הוא כיום עובדה היסטורית מובנת מאליה: ארץ ישראל לא התרוקנה מתושביה היהודים אחרי המרידות ברומא. בין המפעלים התרבותיים הגדולים שנעשו בארץ ישראל אחרי מרד בר כוכבא נמנים חתימת המשנה, התלמוד הירושלמי, ספרות הפיוט, ספרות ההיכלות, הניקוד הטברני והמסורה. שרידים ארכאולוגיים של למעלה ממאה בתי כנסת שעמדו עדיין על תלם בימי הביניים מעידים כי בארץ ישראל התקיימה קהילה יהודית תוססת במשך מאות שנים אחרי חורבן הבית. רעש שביעית- רעידת האדמה הגדולה שהתרחשה ב-749 – הוא שגרם לחורבנם של היישובים היהודיים בגליל, לא גלות ולא כיבוש. במרוצת השנים עבר אפוא מוקד הדיון בהיעלמותה של הקהילה היהודית האיתנה מנופי ארץ ישראל מראשיתה של התקופה הרומית המאוחרת אל עומק ימי הביניים. מתי בדיוק ירד המסך על הקהילה היהודית בארץ ישראל? לאן היא נעלמה? לאן גלתה, אם בכלל?