ז'ול ודרין היה הראשון שטס בשמי הארץ, אך הוא עשה זאת לא לצורך מבצעי אלא במסגרת תחרות. מה גרם לו להחמיץ את שדה התעופה המאולתר שהכשירו עבורו במקוה ישראל?

לאן נוסעים?

מקוה ישראל
מנחת מטוסים זמני ליד שדרת הארזים

 

קשה לדמיין תחום טכנולוגי שהתפתח במהירות הסילון כמו התעופה. בסוף 1903 עשו האחים וילבור ואורוויל רייט היסטוריה כשהמריאו לראשונה מצפון קרוליינה עם מטוס ממונע קטן שהורכב מכנף ארוכה עם בוכנה. המטוס היה צולע למדי וצלח רק לטיסות קצרות, אך השמועה על מעוף האחים המוכשרים עשתה לה כנפיים. חמש שנים אחר כך התקבל וילבור רייט בתשואות בצרפת בטיסותיו הראשונות באירופה, וכעבור שנה חצה הטייס הצרפתי לואי בלריו את תעלת למאנש כשהוא מחריד משלוותן ציפורים מופתעות.

 

מתקדמים בטיסה

הרומן של הצרפתים עם הצעצוע החדש התפתח לספורט לאומי, וב-1909 הוקמה בצרפת הליגה הלאומית לתעופה. באותה שנה אף התקיים בה המפגן הבינלאומי הראשון לתחרויות טיס. ב-1911 כבר נרשמו בצרפת 353 בעלי רישיון טיס, ופחות משנתיים אחר כך התהדרה המדינה בכמעט אלף בעלי רישיון התעופפות, יותר מבכל מדינות העולם גם יחד. שמועות מספרות כי צרפתי שהתהלך אז על האדמה הרגיש קצת נבוך ובודד, כשכולם מסתכלים עליו מלמעלה.

את המומנטום הזה ניצל ב-1913 ברנש בשם רנֵה קינטון שכיהן אז כנשיא הליגה האווירית, ובמקרה גם היה עורך העיתון הצרפתי Le Matin – הבוקר. הנ"ל פרסם בעיתונו כי לרגל מלאות עשר שנים לאותה טיסה חלוצית בארצות הברית הוא מציע פרס מפולפל של חצי מיליון פרנק לטייס הנועז שיגיע ראשון מפריז לסין. לאחר שהתברר כי קינטון עף גבוה מדי, וכי זו טיסה בלתי אפשרית, הוא צמצם את האתגר למסע אווירי קצרצר מפריז לקהיר, לאורך 5,400 ק"מ בלבד, דרך שלוש יבשות – אירופה, אסיה ואפריקה. המשתתפים בתחרות נדרשו להציג רישיון טיס, להצטייד במטוס מתאים למסע ולהוכיח יכולת לממן את הדלק הנדרש. למרבה השמחה ממשלת צרפת הצטרפה לקרנבל ואימצה את התחרות כפרויקט לאומי. היא מימנה חלק מההוצאות, ואף ביקשה מנציגים צרפתים בכל המדינות שבדרך לארגן לטייסים המתחרים קבלות פנים נכבדות, ואם אפשר גם מסלולי נחיתה.

שורה של תחרויות הכנה נערכו במשך חצי שנה כדי לצמצם את מספר הטובים לטיס, ובסופן נבחרו חמישה זוכים מאושרים לאיוש שלושה מטוסים – שני זוגות בשני מטוסים, ואחד בטיסת יחיד. החבר'ה חיממו מנועים לקראת יציאתם לדרך באוקטובר 1913, וזאת כדי שיהיו באוויר ביום השנה העשירי לטיסת האחים רייט. תחנות הביניים שנקבעו בדרך היו פראג, איסטנבול, קוֹניה שבמרכז טורקיה, ביירות, יפו, ירושלים, פורט סעיד וקהיר.

ביום ההזנקה המריאו שלושת המטוסים לקול תשואות הקהל ויצאו לפראג, שם חיכתה להם קבלת פנים מוגזמת לכל הדעות עם המוני סקרנים שצבאו על הפלא המעופף. הטייסים היו בעננים מגילויי ההערצה והנערות המתעלפות. הם שכחו לגמרי שהם בתחרות והאריכו את נתיבי הטיסה בהתאם להבטחות שיזכו לקבלות פנים שוות במיוחד ביעדים לא מתוכננים.

 

הבריון המעופף

רבות דובר על אותו מטס היסטורי, ובהמשך גם נספר כיצד הוא הסתיים, אך הפעם נתמקד בטייס הסולו שבחבורה. שמו היה ז'ול ודרין, וכולם כינו אותו 'הבריון המעופף' בשל אופיו המחוספס שנוצק בילדות עשוקה בסמטאות הפחות מלבבות של פריז. ההמונים סגדו לו אחרי ששבר ב-1912 שיא עולמי וטס במהירות של מאה מיל בשעה. הוא גם התחבב על הקהל בזכות טריקים מעופפים, כמו ליטוף הכיפה של קתדרלת נוטרדם בפריז עם זנב המטוס שלו, והטלת פרחים משמים בתהלוכה דתית קתולית.

מובן אפוא כי בניגוד למתחריו לא התכוון ודרין לחלוק את התהילה עם איש, וכך היה היחיד שיצא לדרך הארוכה מפריז במטוס בְּלֶרְיוֹ XI-2. הוא קפץ מנקודה לנקודה, והגיע בחמישה בדצמבר 1913 לאיסטנבול. אחרי חינגה טורקית רוויית קפה וצהלולים הוא ערך סיבוב בעיר ונפגש עם כל המי ומי. כעבור ימים מעטים הוא התכונן ליציאה אל הנקודה הבאה – ביירות – וממנה לארץ ישראל.

הקונסול הצרפתי ביפו הודיע לוודרין מראש שאורגן לו מנחת רחב ידיים מחוץ לעיר, ליד שדרות הארזים בשדות בית הספר החקלאי מקוה ישראל. הקונסול גם אמר שהוא יזהה בקלות את המקום כי ידליקו לו שם מדורה גדולה שתסמן לו היכן לנחות.

הבחירה במקוה ישראל לא הייתה מקרית. היה זה מוסד צרפתי מכובד בחסותו של הברון רוטשילד, ומנהליו התעקשו לקחת חלק באירוע הלאומי. דגלוני טריקולור צרפתיים פוזרו בהמוניהם מבעוד מועד בשולי המנחת, ותזמורת בית הספר צחצחה גרון וחצוצרות לקראת ניגון המרסייז לכבוד המטוס הראשון שינחת על אדמת ארץ הקודש.

כיוון שזמני הנחיתה היו נזילים, המתח הלך וגבר ככל שנקפו הימים. מה רבה הייתה אפוא השמחה כאשר התקבל סוף סוף בדואר ביפו מברק ששלח ודרין מביירות ובו בישר כי יגיע למקוה ישראל ב-27 בדצמבר בעשר וחצי בבוקר. מבט מהיר בלוח השנה גילה שמדובר אבוי בשבת, אך הציבור החליט כי מגדל פיקוח דוחה שבת, וכי אפשר להגיע מי ברכב מי ברגל כדי לצפות בציפור הברזל המעופפת.

ביום ההיסטורי הושבתו כל בתי המסחר ביפו, והנהלת הרכבת תגברה את הקו למקוה ישראל. איגוד העגלונים העמיד דיליז'נסים שנסעו הלוך ושוב והובילו את רבבות האנשים אל המקום המיועד, כדי שיוכלו לסקור בציפייה את השמים הבהירים.

אירועי אותו בוקר דרמטי תוארו בפירוט בעיתונות העברית. העיתון הדתי 'מוריה' סיפר על האלפים שהגיעו למקוה ישראל ביום השבת, ובהם יהודים:

לדאבוננו, לא חסרו בין הנוסעים ברכבת גם רבים מהעברים ("האוירון הפריזי ביפו", 'מוריה', ב' בטבת תרע"ד, 31.12.1913, עמ'

העיתון גם דיווח על נוכחות מרשימה של מוסדות חינוך מיפו:

מבתי הספר של יפו באה הגימנסיה העברית ותלמידיה, תלמידות בית המדרש למורות, וכן באו גם תלמידי בית הספר המושלמני (שם).

העיתונאים היהודים נזקקו למלים עבריות כדי לתאר בלשון הקודש המתחדשת את כל הסיפור, ולכן מה רבה הייתה השמחה שכבר ב-1907 חידש איתמר בן אב"י את המלה אווירון, ולטייס הוא קרא מעופף:

עוד ביום השישי אחר הצהריים הודיעו בעיר על ידי כרוזים מיוחדים דבר בוא האווירון הצרפתי … ומאז הבוקר החלו תושבי יפו לנהור בהמונים אל המגרש במקוה ישראל … חוץ מזה הלכו עוד רבים רגלי וגם בעגלות וסוסים, והמגרש במקוה היה מלא מאלפי האנשים שהתאספו לראות באווירון. עד הצהריים חיכה כל הקהל בכיליון עיניים לבוא המעופף. סוף סוף בא המעופף באווירונו, אבל לא ירד אל המקום המיועד לו, אלא על שפת הים ("המעופף הצרפתי ביפו", 'החרות', א' בטבת תרע"ד, 30.12.1913, עמ' 2).