אחרי נדודים בין אתרי התיישבות זמניים הגיעו החברים התל אביבים מגרעין עלומים של בני עקיבא אל המנוחה ואל הנחלה במערב הנגב, על אם הדרך בין עזה לבאר שבע. סיפור הורתו ולידתו של קיבוץ סעד

לאן נוסעים?

סעד
קיבוץ דתי במערב הנגב

 

נער תל אביבי ממוצע בשלהי תקופת המנדט היה עסוק בדרך כלל בשקידה על לימודיו בתיכון, בחלום על מדינה עברית ובמחולות הורה תכופים בתנועת הנוער. בין חבריו היו כאלה שהצטרפו לגדנ"ע או הפיצו בהיחבא כרוזי מחתרת והרגישו גיבורים. אבל בין כל אלה היו גם נערים ונערות לא לגמרי ממוצעים שלא חשבו שכדאי לחכות קצת עד אחרי הלימודים עם רעיונות ההגשמה, אלא דרשו בדחיפות לעמוד על משמר ארצנו ולהתיישב בה באופן מיידי.

בקבוצת איכות מורטת עצבי הורים זו נמצאה חבורה נמרצת של הנוער החביב בני 15-18 מבני עקיבא, שהביטו בעיניים כלות בעולים הדתיים מחו"ל המקימים להם בששון נקודות התיישבות באמצעות תנועת הקיבוץ הדתי, בעוד שבני עקיבא המקומית לא עושה דבר בעניין. ב-1937 החליט הנוער בסניף תל אביב שנמאס לו, וגיבש בעצמו גרעין התיישבות ראשון של התנועה בארץ ישראל. חלק מהחברים, ששמותיהם נותרו עלומים, בחרו לגרעין שם נאה – 'עלומים'. חברי הגרעין שלחו הודעה למוסדות המיישבים כי הם בדרך להכשרה חקלאית וכדאי שימצאו להם בינתיים איזו פיסת שממה הזקוקה בדחיפות להפרחה.

 

להתיישב ולקום

מהר מאוד גילו החבר'ה שהם היו אופטימיים מדי ושיש עוד אלף כמוהם מבני עליית הנוער שנקלטים בהכשרות, רק חזקים ובוגרים יותר, ולא צריך עוד, תודה רבה. אחרי השתדלויות ומאמצים רבים הצליחו עשרים מבני עלומים לשכנע את מתיישבי כפר גדעון הדתי חרדי שבעמק יזרעאל לעשות להם טובה ולאפשר להם לשקע את כפיהם ברגבי אדמתה תמורת שכר זעום וטפיחה על השכם. המגורים במושב התגלו כעלובים במיוחד, בטח עבור בני עיר ענוגים, אך רוחם לא נשברה, כפי שתיאר אחד מהם ביומן הקבוצה:

ה' חשון תרצ"ח. בחדר צפוף מאוד, חמש מיטות מצויות ליד הקירות. פינה אחת משמשת חדר אוכל, אשר הריהוט היחיד לו – המשמש גם שולחן וגם כיסאות – הוא הרצפה. החברים שבים מן העבודה שמחים, כל אחד יש עמו נסים ונפלאות מיום העבודה הראשון שלו, ובינתיים – מחר יפה ניבט אלינו ('סעד אחר צעד – פרקי חיים, קטעי יומן ולוח מאורעות במלאות ארבעים שנה לעלייתה של קבוצת סעד להתיישבות בנגב' בעריכת ליפא אהרוני ורותי לזר, תשמ"ז, עמ' 4).

חודשים מעטים אחר כך הצליחו עוד מחברי הגרעין להשתחל בנס להכשרה בנס ציונה, שבה נקבצו כשלושים יוצאי עליית הנוער פלוס חניכי בני עקיבא מסניפים אחרים. כולם עבדו בפרך בשדות המושבה תמורת שכר שהיה מביך אפילו במושגים של פלאחים בשנת בצורת. אחרי שנה וחצי הבינו החבר'ה שחוץ מגב תפוס וידיים מיובלות הם לא ממש מתקדמים לשום מקום. החברים המיוזעים מכפר גדעון קיבלו אפוא בלית ברֵרה את הזמנתו של קיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן שהציע לקלוט מחצית מהם להכשרה, בעוד שהמחצית המיוזעת השנייה נשלחה לשדה אליהו. אמנם המרחק בין הקיבוצים לא היה גדול, ובכל זאת נקמץ הלב משהובן שבקלחת העבודה יהיה להם פנאי להיפגש רק בשבת, וגם אז רק בתנאי שהחבר'ה מטירת צבי יצליחו לגרור את עצמם הידד במעלה עד לבית הלבן שבאמצע הדרך.