מסע בזמן | קיבוץ גדות

קיבוץ עיקש עמד כטריז בין צפון הגליל לסורים החמדנים. ביקור קצר של קצין בעל נפש פיוטית הוליד דימוי חזק שעומד בלב פזמון פופולרי

תמר הירדני

לאן נוסעים?

קיבוץ גדות
מועצה אזורית הגליל העליון

אין כמעט ישראלי שלא שמע על הילדה ההיא, שהיו לה פעם בית ובובה ושסק. לרוע מזלה, היא לא התפרסמה בזכות זכייה בחידון התנ״ך, או בהמצאת הפטנט לקילוף שסק, אלא בנסיבות הרבה פחות מלבבות. בשנת 1967 היא יצאה מהמקלט בקיבוץ גדות, וגילתה שבעקבות הפגזה סורית קשה לא נותר דבר מהמשק, ושאמא שלה עוד לא החליטה אם היא בוכה או צוחקת. הילדה לא הופתעה מעצם ההפגזה, שכן הסורים, שחלשו על המרחב כולו מרמת הגולן, נהגו לבצע במשך שנים בקרת איכות של פגזיהם בירי חוזר ונשנה על אזרחי ישראל שבעמק החולה, אלא שההרס היה כמעט מוחלט. ההיגיון הבריא אומר שבתנאים כאלה אולי כדאי להזיז את נקודת ההתיישבות אל מחוץ לטווח הפגזים, אלא שגדות לא הוקם כדי להיות נוח. הוא הוקם כדי לשמור על הריבונות הישראלית במובלעת שליד נהר הירדן, וריבונות, כידוע, לא מזיזים בגלל פגזים.

קפיצת ראש

הכול התחיל עוד לפני מלחמת העצמאות, כאשר בתוכנית החלוקה של האו״ם בכ״ט בנובמבר 1947 נועד כל המרחב שממערב לירדן להיות בתחומי המדינה היהודית. הסורים, שכנראה לא שלטו כל כך טוב בדקויות האנגלית המשפטית, ירדו מרמת הגולן וכבשו במלחמת העצמאות את האזור שלאורך הירדן ממערב, תוך שהם הורסים כליל את המושבה משמר הירדן (עליה ראו ׳מסע בזמן׳, גיליון 70). הם עזבו לבסוף רק אחרי שנחתם הסכם שביתת נשק בין ישראל לסוריה, בהסכמה משותפת שהשטח יהיה מובלעת ישראלית מפורזת. כאן התחיל ויכוח פרשני סבוך – ישראל הבינה שמדובר בשטח ריבוני שרק אסור לה להחזיק בו צבא, בעוד שהסורים, שכאמור חסרו לימודי ליבה, הבינו שמותר רק למי שגר שם קודם לחזור לביתו.

במהרה גובשה בישראל ההחלטה שאם אזרחים לא יגורו במובלעת המפורזת, זה יהיה רק עניין של זמן עד שהסורים יזחלו לשם בחזרה – לפיקניקים ויריות. בעקבות כך, נשלח בשלהי 1949 גרעין נח״ל של צעירים בני תנועות הנוער ועולים פליטי השואה להקים קיבוץ בדרום עמק החולה, על חורבות משמר הירדן. המיקום האטרקטיבי, במרחק קפיצת ראש לנהר הירדן, אמור היה להיות חלומו של כל מתיישב. אלא שבאותה עת קפיצת הראש הייתה בעיקר אל תוך המקלט, בשל ההפגזות הסוריות. לא פלא שבתחילה נקרא הקיבוץ בשם ׳הגוברים׳, כדי להבהיר לכל מצטרף מה מצופה ממנו, והמצטרפים, באופן מפתיע, היו רבים. 

בשנת 1953 , בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, הצטרפה לקיבוץ הגוברים חבורה גדולה של יוצאי הפלמ״ח, שהתפלגו מקיבוץ יפתח שבאצבע הגליל. החדשים והוותיקים נאבקו יחד תחת מטחי יריות והפגזות על הזכות לחרוש את השדות ולגדל ילדים – פעולה אנושית תמימה שברוב המקומות בעולם נחשבת זכות בסיסית. הסורים מצדם החליטו להעלות את הסכסוך מדרגה, והביאו אותו ב־1954 לשולחן האו״ם. הם דרשו לקבל בחזרה את המובלעת, בטענה שישראל אינה עומדת בהסכם שביתת הנשק. שגריר ישראל באו״ם, אבא אבן, חטף שם התקף רטורי והרים צעקות על זכותם של ישראלים לקיים חיים שלווים לאורך נהר הירדן. הוא זעם על צביעותם של הסורים לדרוש מה שלא מגיע להם, והוכיח שקו הגבול הבינלאומי מציב אותם במרחק של כמאתיים מטרים מהירדן – כך ששתי הגדות של הירדן שייכות בפועל לישראל.

ייתכן שהדברים לא היו עושים רושם גדול במיוחד על האנטישמים הקבועים המרפדים את כיסאות האו"ם, אלא שדקה אחרי שאבן סיים לצעוק – הוא צנח והתעלף. אפשר שהיה זה מהתרגשות, מעייפות או מחוסר סוכר, אך כך או כך, את האפקט הדרמטי כבר אי אפשר היה לבטל, והביטוי ׳שתי גדות לירדן – זו שלנו וזו גם כן׳ חזר לאופנה. השפעתו הגדולה ביותר של האירוע הייתה בקיבוץ הגוברים, שבו התקבלה אז פה אחד ההחלטה לשנות את שם הקיבוץ ל׳גדות׳ – כי אם כבר מטבע לשון, אז לפחות שיהיה כתוב גם על השלט בכניסה:

כמובן שהחלטנו להמחיש, במוקדם או במאוחר, מצב גאוגרפי זה על ידי 'מופת חי'. השם גדות מתייחס לגדה השמאלית וגם לימנית. שתיהן שלנו. עכשיו זה ברור בהחלט (אהרן דולב, "שתי גדות לירדן", 'מעריב', 28.10.55, עמ' 2).

סיוע עם בטן מלאה

הסורים כעסו על ההפסד באו״ם והגיבו במתינות אופיינית – על ידי הפגזה רועשת במיוחד. הקיבוצניקים הצטופפו במקלטים וסיכמו בינם לבין עצמם שהסורים כנראה טרם הבינו שיש להם עסק עִם עַם עיקש כפרד, שכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ. את זאת תיאר לימים, בפשטות בלתי דיפלומטית, אריה זאבי בן ה־23 , שהיה חבר בוועדת הביטחון של קיבוץ גדות:

המגמה הסורית הייתה שקופה מלכתחילה. הם סברו כי על ידי לחיצה על ההדק אימתי שמתחשק להם, יצליחו לערער את מהלך החיים שלנו, ובאופן כזה לגרום לנו שנפנה את האזור המפורז הזה, כדי שהם יוכלו להיכנס לתוכו. מוחות מטומטמים, מה יש כאן לעשות (שם).

כך, תחת מטחי יריות, נאחזו החלוצים באדמתם. ובכל פעם שהפגזות כבדות הפילו חללים וזרעו הרס – נמצאו אנשים שבאו לעזור. ב־1958 התלקחה מלחמה זוטא, שלוותה במארבים סוריים מהם בוצעו הפגזות על אזרחים ישראלים במובלעת, וחברי הקיבוץ בילו יותר זמן במקלטים מאשר במטעים. בעקבות כך הגיעו קבוצות סיוע מכל רחבי הארץ, ובהן גם קבוצת מתנדבים מקיבוץ נען. אחד המתנדבים, יובב כץ, סיפר לימים שבחדרו של חבר גדות, שבו שיכנו אותם, מצאו בגדים וציוד אישי. כששאלו מי גר שם – נענו כי זהו חדרו של חבר שנהרג בתקרית האחרונה, מה שנקרא – רגע חינוכי מהסוג שלא מלמדים בסמינר.

בין המתנדבים היו גם חברי קיבוץ יפתח, ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, מפני שביפתח עוד הייתה הבטן מלאה על הפורשים ש׳ערקו׳ לקיבוץ אחר בימי הפילוג הגדול. יומנאית המשק ביפתח רשמה את הסיוע תחת הסעיף ׳עזרה – קרובים׳.

כך נמשכו הימים בגדות, בין שלווה ושגשוג להפגזות ומצוקה, עד שב־1967 נפתחו ארובות השמים. בשבעה באפריל הפיל חיל האוויר הישראלי שישה מטוסי מיג 21 סוריים שאיימו על ביטחון האזור. הסורים לא בלעו את ההפסד בכבוד, והגיבו בהפגזה קשה של יישובי עמק החולה. כמעט כל בתי קיבוץ גדות נהרסו, ונזק עצום נגרם לשדות החקלאיים.

כחודשיים לאחר מכן, במהלך מלחמת ששת הימים, רוקנו הסורים את כל ארסנל התחמושת שהחזיקו במוצביהם על יישובי העמק. מה שהסורים לא לקחו בחשבון הוא שמדיניות ההבלגה וההכלה בוטלה, וכך מצאו את עצמם לבסוף תחת מתקפה ישראלית שהסיגה אותם כליל מרמת הגולן.

באותם ימי לחימה קצרים, קשים ומופלאים של מלחמת ששת הימים, ישב לצד ג'יפ בחצי האי סיני מפקד סיירת בשריון בשם יובב כץ, הלא הוא אותו מתנדב ותיק מנען. הוא זכר היטב את האימה מפני ההר שהיה כמפלצת, וגם את יופיו של הר החרמון. זיכרונות אלה הולידו אצלו בבת אחת את השירים "האם את בוכה או צוחקת" – על ההרס בקיבוץ גדות, ואת "מלכות החרמון" – המספר על חייל המוצב למרגלות החרמון המבטיח לחברתו שהיה נותן לה הכל "לוּ הָיִית לְיָדִי / לוּ אַתְּ כָּאן". 

בטרם פטירתו בשנת 2024 סיפר כץ, שהיה למגיש רדיו ופזמונאי:

הקרבות בדרום נגמרו בשלושה־ארבעה ימים, והמלחמה שלנו הסתיימה. זו הייתה תקופת הטרנזיסטורים, וכשנגמר חלקנו במלחמה היה קצת זמן להתחיל לברר ולשמוע מה קרה בשאר הגזרות. שמענו את הסיפורים על כיבוש הגולן וירושלים, והתרגשתי מאד … ישבתי בצל הג׳יפ

וכתבתי את הסקיצות לשני השירים. לרגלי הג׳יפ נזכרתי בחוויה הזו שהייתה לי למרגלות ׳ההר שהיה כמפלצת׳, והמושג הזה נכנס לשיר (״בתי את בוכה או צוחקת״, ריאיון עם יובב כץ באתר הרשת ׳אירועי זמר׳ של עפֹר גביש).

השיר מספר על הרגשות המעורבים של חברי גדות, המגלים שהקיבוץ אמנם חרב לגמרי, אך מאידך האיום הסורי היה ואינו:

הַבִּיטִי לְמַעְלָה, בִּתִּי, אֶל הָהָר / הָהָר שֶׁהָיָה כְּמִפְלֶצֶת / עוֹד יֵשׁ תּוֹתָחִים, יַלְדָּתִי, עַל הָהָר / אַךְ הֵם מְאַיְּמִים עַל דַּמֶּשֶׂק … / יִהְיֶה לָנוּ בַּיִת יָרֹק, יַלְדָּתִי / עִם אַבָּא וּבֻבָּה וְשֶׁסֶק / וְלֹא עוֹד אֵימָה, יַלְדָּתִי, יַלְדָּתִי / בִּתִּי, אַתְּ בּוֹכָה אוֹ צוֹחֶקֶת? (יובב כץ, 'בתי, את בוכה או צוחקת? – שירים, פזמונים, בלדות, הומרסקות ומערכוני זמר', עמ' 11).

עוד שתל כץ בשיר את המזימה הסורית שכשלה – לגנוב בשנות השישים את מי הירדן ב׳תעלת הטיה׳ אל הירמוך:

זוֹרֵם הַיַּרְדֵּן, מִתְפַּתֵּל כְּשִׁכּוֹר / פְּרִיחָה אֶת הָעֵמֶק נוֹשֶׁקֶת / וְאִישׁ לֹא יָסֵב אֶת מֵימָיו לְאָחוֹר / בִּתִּי, אַתְּ בּוֹכָה אוֹ צוֹחֶקֶת? (שם). 

לימים סיפר כץ כי שאב את ההשראה הלשונית לתיאור זה מן המקורות: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר" (תהלים קי"ד, ג').

מלחמת ששת הימים הייתה נקודת מפנה עצומה לגדות ולעמק החולה כולו. עם כיבוש רמת הגולן פסקו ההפגזות, והחיים חזרו למסלול הגיוני, שבו הרעש המעצבן בחוץ הוא של טרקטור ולא של

פגז. השיקום לקח זמן, אבל הקיבוץ התאושש, גדל, פיתח חקלאות ותעשייה, ואף הקים מפעל פלסטיקה בעל השם הנועז והמקורי ׳פלסגד׳. במלחמת חרבות ברזל אירח קיבוץ גדות מפונים מקיבוץ מנרה, ובכך נסגר מעגל סמלי, שבו מקום שנזקק פעם למקלט – מעניק אותו עכשיו לאחרים. ללמדכם שמעגלים נסגרים, ילדים גדלים, והשסק צומח שוב.