מרטין לותר, הרפורמטור הנוצרי הגדול, קיווה כי הביקורת שלו על האלילות שבנצרות תקרב אליו את היהודים. כשהיהודים סירבו לעזוב את אמונתם הוא הגיב בשנאה, אולם לא כל המנהיגים הלותרנים הסכימו אתו. סיפורם של וולפגנג קפיטו ורבי יוסף מרוסהיים בשטרסבורג הוא דוגמה להתנהלות אחרת

התפשטותו של הזרם הפרוטסטנטי שהנהיג מרטין לותר בראשית המאה ה-16 הביאה להתעניינות מחודשת של מלומדים נוצרים במקורות היהדות ופתחה פתח לקשרים בינם לבין מלומדים יהודים. וולפגנג קפיטו היה תאולוג ורפורמטור לותרני שחי ופעל בשטרסבורג, העיר הגדולה והחשובה ביותר בחבל אלזס שבגרמניה – כיום בצרפת – החל מ-1523. עם עמיתו מרטין בוצר הפך קפיטו את העיר הקתולית למרכז פרוטסטנטי ולמדני חשוב. במרכז זה בלטו הבראיסטים – מלומדים נוצרים אשר למדו עברית וחקרו את המקורות היהודיים כדי לבסס את אמונתם הנוצרית – שהחשיבו את התנ"ך העברי כטקסט שראוי לתת לו משמעות נוצרית.

קפיטו חיבר שני ספרים ללימוד השפה העברית ופירושים לספרים בראשית, הושע וחבקוק. בפירושיו הסתמך על מלומדים יהודים – ובהם אונקלוס, רב סעדיה גאון, רש"י, רבי אברהם אבן עזרא ורבי דוד קמחי – מה שלא התקבל תמיד ברוח טובה. בקיץ 1528 שלח התאולוג וההבראיסט קונרד פליקן איש ציריך לקפיטו מכתב נזיפה בשל הסתמכותו על מחברים יהודים. בין היתר הביע פליקן מורת רוח רבה על כך שבפירושו לספר הושע קיבל קפיטו את דברי הנביא בדבר חזרתם של היהודים לארצם ולא הציע פרשנות נוצרית שלא על דרך הפשט.

 

מכתב המלצה 

בראשית המאה ה-16 לא גרו יהודים בעיר שטרסבורג. יהודי העיר גורשו ב-1388, לאחר שגורשו ממנה כבר ב-1349, ומאז נאסרה התיישבותם בעיר. יהודים לא נעדרו מהעיר לחלוטין. הם הורשו להיכנס אליה במשך היום תמורת תשלום דמי כניסה וסכום נוסף לכל סוס שנכנס אִתם, אך נאסר עליהם ללון בעיר. הקיסרות הרומית הקדושה, ששלטה במרחב דובר הגרמנית, הכירה ברבי יוסף איש רוסהיים – שנודע גם כיוסל מרוסהיים – כשתדלן למען היהודים. הוא פעל באלזס ומחוצה לה בעתות מלחמה, גירושים, עלילות דם וגזרות קשות אחרות שפקדו את היהודים.

החשוב מבין כתביו של רבי יוסף הוא 'ספר המקנה', שבו מצויים קטעים אוטוביוגרפיים, תיאורי אירועים, העתקי מכתבים, הרהורים והערות. חלק גדול מהספר עוסק בגירוש היהודים מחבלי ארץ וערים בגרמניה. הוא חיבר גם כרוניקה קצרה המבוססת על זיכרונותיו, ובספרייה הלאומית שמור מכתב שכתב ב-1541 כדי לחזק את יהודי העיר הסן לאחר גזרות כלכליות שהוטלו עליהם. כתביו יצאו לאור על ידי החוקרת חוה פרנקל-גולדשמידט, שאף תרגמה את חלקם לאנגלית. 

בקיץ 1536 הוציא הנסיך הפרוטסטנטי יוהן פרידריך הראשון צו המורה לגרש את כל היהודים מנסיכות סקסוניה ואף אוסר עליהם לעבור בשטחיה. ב-1537 ניסה רבי יוסף להיפגש עם מרטין לותר כדי לבקש ממנו שישכנע את הנסיך לבטל את הגירוש, וקיבל מהרשויות בשטרסבורג מכתב המלצה ותעודת מעבר כדי לפעול אצל הנסיך בעניין. לבקשתו הוא גם קיבל מוולפגנג קפיטו מכתב המלצה למרטין לותר. קפיטו כתב את מכתב ההמלצה בלטינית וכנראה גם תרגם אותו לגרמנית, השפה המדוברת, כדי שרבי יוסף והנסיך יוכלו לקרוא אותו ולהבינו (ראו מסגרת).

במכתב נתפסים היהודים כאויבי הנצרות, אך קפיטו הדגיש כי גם אויבים ראויים לרחמים, וכי אין להעניש אותם כקבוצה על מעשיהם של יחידים כפי שעשה נסיך סקסוניה. הוא טען כי היהודים ראויים לעזרה ולהגנה מיוחדת בזכות זיקתם לשורשי הנצרות, ועל כן ביקש מלותר להקשיב לרבי יוסף ולבחון את עתירתו.

 

מכתב הרפורמטור הגדול

לותר השיב ישירות לרבי יוסף וכתב כי לא יפעל לסייע ליהודי סקסוניה, שכן הם ניצלו את חיבורו 'ישוע המשיח נולד יהודי' כהצדקה להישאר באמונתם ולא להתנצר. בחיבור זה, שפורסם ב-1523, גילה לותר הבנה לכך שהיהודים ראו בנצרות הקתולית עבודת אלילים ולכן סירבו לקבל את האמונה הנוצרית. גם לו עצמו הייתה ביקורת על היבטים אליליים של הכנסייה, והוא הביע תקווה כי היהודים יצטרפו לנצרות בגרסתה החדשה הפרוטסטנטית.

לותר האשים את היהודים בחילול קדשי הנוצרים, ובניצול מכוער של יחסו אליהם, בכך שהם מעוללים לנוצרים דברים בלתי נסבלים וממשיכים להחזיק באמונתם המוטעית בעקשנות וביהירות הגורמת להם להתייחס לנוצרים כאל עובדי אלילים. בסיום המכתב הגדיר עצמו לותר באירוניה נביא עובד אלילים.

המכתב מעיד על כך שלאחר שלותר איבד תקווה שהיהודים יצטרפו לכנסייתו הוא שינה את התייחסותו אליהם מן הקצה אל הקצה, ובכתביו האנטי יהודיים שראו אור בהמשך מצויים ביטויי שטנה רבים. לשנאת היהודים של לותר היה תפקיד משמעותי בהתפתחותה של האנטישמיות המודרנית. החוקרים חלוקים באשר למידת השפעתה, אך מוסכם כי היה לה תפקיד מהותי בתהליך שהוביל מהצלב לצלב הקרס.

רבי יוסף התייחס למכתב ההמלצה כהישג, ובצדק. הוא שיקף בין היתר את רצונו הטוב של קפיטו, וממחיש את שיתוף הפעולה המוצלח בין השניים. בכרוניקה שכתב, בהתייחסו לשנת רצ"ז (1537), האשים רבי יוסף את לותר – שהוא מכנה 'מרטין לא טהר' – כי גירוש היהודים נגזר בהשראת ספריו שהיו רוויים בהסתה נגדם, ואיחל ללותר כי נשמתו וגופו יכלו בגיהינום. החיבורים שרבי יוסף כינה ספרי מינות הם כתביו של לותר נגד היהודים שפורסמו ב-1543 – Von der Juden und ihren Lügen (על היהודים ושקריהם), Vom Schem Hamphoras (על השם המפורש) ו-Von den Letzten Worten Davids (על מלותיו האחרונות של דוד).

רבי יוסף התפאר בכך שלמרות שלותר קבע כי אין תקווה למי שיסייע ליהודים, הוא הצליח לקבל מכתבי תמיכה מחכם האומות קפיטו ומשלטונות שטרסבורג. שנים אחדות אחר כך, ב-1543, הוא הזכיר במכתב לשלטונות שטרסבורג את מכתב ההמלצה של דוקטור וולפגנג קפיטו, המלומד המצוין. באותו מכתב ציין רבי יוסף גם כי בזכות השתדלותו אסרו שלטונות שטרסבורג להדפיס את ספרו של לותר 'על היהודים ושקריהם', שקרא לפגיעה פיזית ביהודים ובקדשיהם.