מלכי חדייב שהתגיירו מצאו מנוחת עולמים בירושלים. הם לא שיערו כי מקום קבורתם יעורר מחלוקת עזה בין יהודים, ערבים וצרפתים. גלגוליו של אתר ירושלמי

פרשת קברי המלכים בירושלים שבה ועולה לכותרות מדי שנים אחדות. הפרשה – שהסעירה בעבר את היישוב היהודי ואת יהודי התפוצות – התרחקה מאור הזרקורים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, אך הפכה בשנים האחרונות לסוגיה משפטית ופוליטית בצרפת. מדובר במערכת קבורה חצובה בסלע ומפוארת מתקופת בית שני, השוכנת במתחם מוקף חומה הנמצא היום ברחוב צלאח א-דין 46 ומעליו מתנוסס דגל צרפת. מהו סיפורו ההיסטורי של האתר, מדוע הוא נרכש על ידי משפחה יהודית מצרפת וכיצד הועבר לבעלות צרפת?

 

החפירה

מסורת יהודית מהמאה ה-17 ייחסה את מערת הקבר לכלבא שבוע, חותנו של רבי עקיבא ומעשירי ירושלים שחי בתקופת החורבן של הבית השני. בספרות הקבלה זוהתה המערה עם בן דורו, נקדימון בן-גוריון. ברבות השנים קידשו יהודי ירושלים את האתר ונהגו להתפלל בו. הם הדליקו במקום נרות בשעת צרה ובעת חגיגת ל"ג בעומר המסורתית שנערכה בקבר שמעון הצדיק הסמוך. בערבית נקרא המקום קֻבור אל-מֻלוכ שמשמעותו קברי המלכים, או קֻבור אל-סלאטין – קברי הסולטנים, ולכן זיהו אותו חוקרים במאה ה-19 באופן שגוי כמקום קבורתם של מלכי בית דוד. הזיהוי השגוי נשמר עד היום בשם קברי המלכים. כיום משערים החוקרים כי מדובר באחוזת הקבר המשפחתית של הלני מלכת חדייב אשר התגיירה כארבעים שנה לפני חורבן בית שני ונזכרת במקורות כמי שסייעה לעניי ישראל, תרמה לבית המקדש והקימה ארמונות מפוארים באזור העופל בירושלים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 נערכו באתר חפירות פרטיות ללא אישור השלטון העות'מאני, ובתרכ"ד (1863) קיבל הארכאולוג הצרפתי פליסיאן דה סוסי רישיון רשמי לחפור במקום. החפירה אמנם לא עמדה בכללים המדעיים המקובלים בימינו, אך מתייחסים אליה כחפירה הארכאולוגית הראשונה בארץ ישראל. בעיתון 'הלבנון' נכתב:

ומאלה אשר היו עם הצרפתי בחופרו בהמערה שמענו כי אחרי מוצאו שישה ארונות של מתים שמה … ציווה לחפור בכותל אחד מהמערה עד כי ברוב עבודה מצאו בהכותל פתח למערה אחרת אשר לא ידענו ממנה עד היום. שם מצא ארון אחד גדול מאבן שיש. בפותחו הארון מצא צורת אדם שלם בתכריכי בגדים בחוטי זהב, אך בנוגעו בהמת נפרר [התפורר] והיה לעפר, ורק איזה עצמות נשארו שלמות. והרופא השר היה עם הצרפתי בחן את העצמות והחליט כי המת הזה היא אישה ("שלום ירושלים", 'הלבנון', ח' בטבת תרכ"ד, 18.12.1863, עמ' 82(.

חלק מיהודי ירושלים התנגדו לחפירה במקום שנחשב לאתר מקודש, ודרשו מהשלטון העות'מאני להפסיק את חילול הקברים:

והיהודים אחינו יושבי ירושלם, מדי ראותם מעשה הצרפתי התחננו לפני הפחה … כי יזהיר בהצרפתי אשר לא יניע עצמות המתים של היהודים … ויהי כי ראו היהודים כי אין בידם למחות בהצרפתי, שלחו איש אחד מחברה קדישא … לביירות, כי יודיע הדבר הזה על ידי הטלעגראף פאריזה, אל הכהן הגדול הרב השלם דורש טוב לעמו כבוד מורנו הרב אברהם הכהן נרו יאיר, אולי תמצא ידו בכבוד בית ראטהשילד שיחיה לעצור בהצרפתי כי לא יעשה עוד כדבר הזה על אדמת הקודש … והצרפתי בראותו כי היהודים לא ישקוטו ולא ינוחו … מיהר מעשהו ויסיע הארונות וכל הכבודה ליפו, וגם הוא נסע מהעיר (שם).

לאחר השתדלות נמרצת שהצטרפו אליה גדולי ישראל בתפוצות ניתנה הוראה מקושטא להפסיק את העבודות הארכאולוגיות בקברי המלכים. יהודי העיר ליקטו את העצמות שפוזרו בשטח והטמינו אותן שוב בכוכי המערה, ורבני ירושלים הכריזו על יום צום בעקבות חילול הקברים. דה סוסי, כפי שנכתב בעיתון 'הלבנון', הספיק להפליג לצרפת עם ממצאיו, ובהם סרקופגים מפוארים המוצגים מאז במוזאון הלובר בפריז. על אחד מהסרקופגים נמצאה הכתובת 'צדן מלכתא', והוא יוחס להלני המלכה.