כיצד הפך שודד דרכים לאחד מגיבוריה של ההתנגדות הערבית לעלייה היהודית ולכיבוש הבריטי, ואיך הוא נכנס לפולקלור היהודי הישראלי? האגדה על אבו ג'ילדה והאיש שמאחוריה

ביום שישי, כ"ט בניסן תרצ"ד (1934), התפרסמה תוספת שנייה לעיתון 'דבר' שכללה עמוד אחד. בכותרת נכתב באותיות קידוש לבנה "נתפס אבו ג'ִילדה", ובסוף הידיעה נכתב כי הפרטים יפורסמו בעיתון ביום ראשון.

מה ראה העיתון הציוני הגדול להדפיס מהדורה מיוחדת ולעדכן את קוראיו בערב שבת על תפיסתו של פושע ערבי על ידי המשטרה הבריטית? התשובה טמונה בדמותו של אבו ג'ילדה ובהילה שנקשרה סביב שמו גם בקרב בני היישוב היהודי. אלה ציפו מהעיתון לעדכן אותם מיד על הסקופ המרעיש.

מלה בתיבה | אבו ג'ילדה

פירוש המלה גִ'לד בערבית הוא עור, בדומה למלה העברית גלד. בהתאם לכך ג'ילדה בערבית פירושו פיסת עור או רטייה לעין, ומי שיש לו רטייה על עינו מכונה אבו ג'ילדה. זו כנראה הסיבה שמשה דיין כונה אבו ג'ילדה. מה שמוזר הוא שבאף אחת מהתמונות של השודד המפורסם לא נראית רטייה על עינו, וגם בעדויות המתייחסות אליו אין זכר לכך שלא היטיב לראות בשתי עיניו. ייתכן כי הייתה לאבו ג'ילדה רצועת עור מפורסמת אחרת, חגורה או נרתיק שבהם השתמש. לשורש גל"ד בערבית יש שתי משמעויות נוספות – חסון, סבלני, מושל ברוחו – תיאור שעשוי להתאים לאבו ג'ילדה, ולשון הקפאה, משמעות שאפשר לייחס לשודד אימתני ומקפיא דם, המתנהל בקור רוח מקפיא עצמות.

אפשרות נוספת היא שהכינוי אבו ג'ילדה נדבק אליו במקרה. אבו ג'ילדה הוא שם של חמולה ידועה באזור ג'נין, וייתכן כי היו לו קשרים עמה. אפשר לשער כי בשנות ילדותו אחד מבני משפחתו או מחבריו החליט לכנותו כך, והשאר היסטוריה, או שמא מיתולוגיה.

תחילתו של פושע

אבו ג'ילדה היה כינויו של אחמד חמד מחמוד שנולד בראשית המאה העשרים בכפר טמון, צפונית מזרחית לשכם. הכפר שוכן באזור הררי וסלעי במיוחד שבאותם ימים ההתיישבות בו הייתה דלילה. אבו ג'ילדה היה בן לחמולת בשראת, משפחת פלאחים ענייה, ומגיל צעיר יצא לו שם של אדם פוחז ואלים.

אחד הסיפורים המעניינים שנקשרו בשמו הוא נישואיו לזריפה. זריפה הייתה אישה נשואה ואם לילד שבה התאהב. הוא שכנע אותה לבוא אתו, הוציא אותה מבית בעלה ולקח אותה להרי השומרון. משם הוא שלח לבעל מסר שכדאי לו לגרש את אשתו, והבעל הבין את מצבו ושלח לזריפה את נוסח הגירושין המקובל באסלאם. זריפה ואבו ג'ילדה נישאו, ובהמשך אף נולדו להם בן ובת. סיפור כזה, על גבר הלוקח אישה נשואה ובעלה מוותר עליה ומותיר את האישה ואת הגבר השני בחיים, נדיר מאוד בחברה הערשכומבית. גם אם לא כל פרט בסיפור נכון, עצם קיומו מעיד על מעמדו של אבו ג'ילדה כאדם שלא כדאי להתעסק אתו.

שמו של אבו ג'ילדה ותצלומו הופיעו לראשונה ברישומי המשטרה הבריטית ב-1925. לא ידוע מה היה הפשע שבגינו נעצר, אך כנראה שהיה חמור דיו כדי להכניסו לכלא לשנתיים. ב-1927 היה אבו ג'ילדה שוב חופשי, וב-1933 הוא פרץ – תרתי משמע – לתודעה הציבורית, תחילה בקרב הערבים ובהמשך גם בקרב היהודים.

הידיעה הראשונה עליו הופיעה בראשית 1933 ביומון הערבי החשוב 'פלסטין'. תחת הכותרת "שודד ורוצח" דווח כי חמד מחמוד מהכפר טמון גנב עזים מבני כפרו – שהיו גם קרובי משפחתו – ודרש תמורתן כופר. כאשר שלושה נציגים מהמשפחה התעמתו אתו בשל הגנבה הוא רצח אותם. מובן כי לאחר מעשה זה הוא לא יכול היה להמשיך להתגורר בכפר ועל כן נמלט למערות בהרים. הוא קיבץ סביבו צעירים נוספים והקים כנופיה שהטילה את חִתתה על תושבי האזור. השותף הקרוב ביותר שלו היה צאלח אחמד מוסטפא שכונה אל-ערמיט, ופעמים רבות שמותיהם נקשרו זה בזה, כפי שמעיד שיר עממי ידוע: "أبو جلدة والعرميط ياما كسّروا برانيط" – אבו ג'ילדה ואל-ערמיט, וואו כמה כובעים [ראשים] שברו.