עוד לפני העליות הראשונות ולפני הקמת המושבות החל החזון הציוני את דרכו – כראוי ליהודים – דווקא עם בית ספר. בית הספר החקלאי מקוה ישראל ידע עליות ומורדות, ולא תמיד פעל מתוך שותפות בחזון הציוני, אבל הוא היה הראשון לממש אותו הלכה למעשה

החליפה בת שלושת החלקים והפפיון של אדולף כרמיֶה הם שעשו את כל ההבדל. גם לפני הישיבה הגורלית ב-1869, שבה החליטו על הקמת בית הספר החקלאי ראשון בארץ ישראל, העסיקו את היהודים מחשבות על יישוב הארץ בפועל. דיברו על כך בעיקר בבתי הכנסת – בתפילה ובדרשות השבת – אבל אלה נותרו בגדר דברים שברוח בלבד. היו גם אנשי מעשה מעטים, כמו תלמידי הגר"א שעלו לארץ כבר ב-1808, או הרב קלישר והרב אלקלעי שדחפו לעשות מעשים של ממש, אך גם הם קוטלגו תחת הסעיף 'כמיהה לגאולה' – רוחנית כמובן. ב-1869 איש אפילו לא חלם על העלייה הראשונה. למעלה מעשור חלף עד שיהודים קמו ב-1882 ונעו לכיוון ירושלים.

בית הספר מקוה ישראל הוקם באותה תקופה, ויוזמיו היו יהודים צרפתים – בנקאים, מדינאים ואנשי עסקים עשירים ומהודרים בלבושם – חברי הארגון 'כל ישראל חברים'. הם היו אנשי העולם הגדול. דווקא החליפות ההדורות הפכו את הדיון שלהם לחשוב כל כך בקנה מידה היסטורי. עשן סיגרים משובחים הסתלסל באוויר ומרכבות סוסים חיכו בחוץ כדי לקחת את האדונים לפגישה הבאה. אלה לא היו עסקי אוויר. כשההצעה הובאה לפניהם הם לא חישבו את הקץ אלא בדקו עלויות כלכליות ואת המאזן בסוף השנה.

ההחלטה התקבלה, ומצוות יישוב ארץ ישראל הפכה לפתע מחלום פורח לדבר אמיתי ומציאותי, כזה שאנשים מיושבים בדעתם דנים בו. הם לא שכחו לבקש מן העוסקים במלאכה להעביר אליהם פעמים אחדות בשנה דו"ח יסודי המפרט את העלויות, את הרכוש ואת התקדמות התלמידים, וסיימו את הפגישה בסיפוק. בארץ הקודש היו רגילים עד אז להגיש דוחות רק לריבונו של עולם.

 

כל ישראל חברים

ב-1860 הוקם בצרפת ארגון 'כל ישראל חברים' (כי"ח) – 'אליאנס' בשמו הצרפתי – מתוך רצון עמוק לעזור לעם היהודי. חברי הארגון היו תושבי צרפת שגדלו על רעיונות המהפכה הצרפתית והזדהו אתם. הם זכו להשתלבות מלאה בארץ מוצאם ורצו לזכות בכך גם אחרים. היו בהם גאווה יהודית ותחושת אחריות חברתית. הבערות הייתה לטעמם אבן נגף ראשונה במעלה. הם האמינו שאם יבנו בתי ספר טובים ויקנו השכלה רחבה לילדים, העולם ייפתח בפני בני עמם והם יזקפו את קומתם. לכן הם נתנו מהונם וממרצם להקמת רשת 'אליאנס', שבנתה בתי ספר במדינות שונות. בין השאר הוקמו בתי ספר במצרים, בסוריה ובמרוקו, ובהם הנחילו לילדי ישראל את התרבות הצרפתית המודרנית הפותחת דלתות. אנשי כי"ח לא לחמו נגד לימודי קודש, אבל את אלה למדו הילדים כבר מאות שנים ונשארו בגטאות.

במחצית השנייה של המאה ה-19 התעצב כי"ח ככוח כלכלי, לאומי וחברתי, והרב קלישר זיהה בו, עם כל השוני בהשקפות העולם, את הפוטנציאל לפעולה ממשית בארץ ישראל. בתכנית שיבת ציון שהגה היו סעיפים אחדים, ובהם גם הצורך לרכוש אדמות ולהעלות יהודים ארצה כדי שיעבדו את האדמה. לשם כך המליץ הרב קלישר להקים בית ספר ללימוד חקלאות שיכשיר דור חדש של חקלאים. ב-1866 פנה הרב קלישר לאנשי כי"ח וביקש מהם לאחד כוחות. הוא הציע להעביר אליהם את כל הכסף שנאסף לשם יישוב הארץ בתנאי שהם יתחייבו לפעול. אבל בכי"ח היססו. יישוב ארץ ישראל היה מחוץ לגבולות החזון שלהם, וכשהרב קלישר ואנשיו דיברו בפגישותיהם המשותפות על עלייה המונית ועל קניית אדמות, החלו האדונים המכובדים מצרפת לנוע על כיסאם בחוסרי נוחות. הם חששו שצעד כזה יצטייר בעיני העמים כמרד יהודי. במכתב לרב יוסף נטונק הם מסבירים את עצמם: "מי יכול לשער מראש את התוצאות של פעולה כזאת? כבודו בנקל יוכל להשיג שחברת כי"ח אינה יכולה לתמוך או להסכים לפעולה אשר לפי דעתה נעשית על רקע מסוכן" (מובא אצל יוסף שפירא, 'מאה שנה, מקוה ישראל', עמ' 57). אולם אחד מחברי כי"ח – קרל נטר – הפנים את הדברים והרעיון החל לנבוט בקרבו.