מלחמת העולם הראשונה הפכה קשה ואכזרית כל כך במידה רבה בשל שינויים טכנולוגיים מהירים שבעקבותיהם הגיעו לשדה הקרב אמצעי הרג חדשים בעלי עוצמה שלא נודעה קודם לכן. העובדה שלגנרלים לקח זמן רב מדי להפנים את עומק השינוי הטכנולוגי הולידה טרגדיות המוניות

שמש בהירה של קיץ זרחה בבוקר העשרים באוגוסט 1914 על המרחבים שליד העיירה מורנז' (Morhange) שבחבל לורן. 44 שנים חלפו מאז כבש הצבא הגרמני את מחוזות אלזס ולורן והמיט חרפה על העם הצרפתי. כעת היה הצבא הצרפתי נחוש לשחרר את שני המחוזות, על אוכלוסייתם הצרפתית הגדולה. 44 שנים של תכנון מדוקדק ורגשות נקם של עם שלם עמדו ברקע הקרבות שנערכו בחודש אוגוסט 1914, החודש שבו פרצה מלחמת העולם הראשונה.

גולת הכותרת האסטרטגית, פרי תכנון של המטכ"ל הצרפתי, הייתה 'תכנית 17' — תכנית התקפית שתיארה במדוקדק את היערכות הצבא הצרפתי, את הפריצה למחוזות שכבשו הגרמנים, את הכניסה לארצו של האויב המושבע, את התנועה בתוך גרמניה עד לנעיצת הפגיון בלב המדינה — עיר הבירה ברלין. בבסיס התכנית עמד האתוס המכונן של צבא צרפת, מורשת ה'גרנד ארמה' של נפוליאון — ההתקפה. כפי שאמר המצביא הצרפתי פרדיננד פוש: "יש דרך אחת בלבד להגן על עצמנו, והיא לתקוף ברגע שבו אנו מוכנים" (ברברה טוכמן, 'אוגוסט 1914', הוצאת דביר 1999, עמ' 271). מגננה נחשבה חרפה, נסיגה — הס מלהזכיר. התקפה וכבוד היו הקווים שהנחו את החשיבה ואת ההוויה הצבאית בצרפת באותן שנים.

 

הנחות שגויות

ואכן, באותו בוקר קיצי נערכו הדיביזיות הצרפתיות להתקפה, חייליהן לבושים פנטלון רוז' (מכנסיים אדומים) וחולצות תכולות וחבושים קסדות שצוחצחו היטב ונצצו בשמש הבהירה. הקצינים, בוגרי אקדמיית העילית סן־סיר, לראשיהם קסדות עם נוצות לבנות, הידקו את הכפפות הצחורות אל כפות ידיהם כאילו הם הולכים לנשף. הלב הלאומי הצרפתי פעם בחוזקה. שחרורה הקרב של לורן עמד למחוק חרפה רבת שנים.
הפיקוד הצרפתי העליון, צריך להבין, ביסס את הדוקטרינה שלו על חישובים מדוקדקים. הנחת העבודה שלפיה ערך חיל הרגלים הצרפתי תרגילים במשך שנים הייתה כי לרובאי של האויב לוקח כעשרים שניות עד שהוא מתחיל לייצר אש אפקטיבית נגד הכוח התוקף. במשך זמן זה יוכל הכוח התוקף להתקדם כחמישים מטר וכך להגיע אל היריב ולהכריע אותו בתוך השוחות שלו. הכוח התוקף יזכה גם לסיוע של מסך ארטילרי קליל אשר יגרום למגִנים להסתתר בשוחות וכך האש שיירו תהיה אפקטיבית אפילו פחות.

חישובים אלה הוכחו כשגויים ועלו בחייהם של מאות אלפי צרפתים. כוח המגן החמוש במקלעים יכול היה להגיב לירי שהופנה נגדו תוך שמונה שניות ובעוצמת אש גבוהה ביותר. בנוסף, הוא היה מחופר היטב ולא נרתע מארטילריה קלה. שדות לורן הפכו לשדה קטל ענק עבור צעירי צרפת. בסוף היום נותרו מהכוח התוקף רק גופות אילמות מוטלות זו על זו בצפיפות מחרידה. נדמה היה כאילו סופת הוריקן או מגפה נוראה שטפו את המקום, מותירות אחריהן דממה מחרידה ואילמת. אחד הניצולים הצרפתים ראה במאורע זה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם "א־לוהים מלמד מלכים את חוקותיו" (שם). למרות שלא הבינו זאת באותו היום, הטבח במורנז' הפך סמל למלחמה כולה וקטע באחת את דוקטרינת ההתקפה של הצרפתים ושל הצבאות האחרים. הצבא הצרפתי, שהיה עד אז שרוי במעמקי המאה ה־19, באתוסים שלה, במדים הצבעוניים, בקסדות הנוצצות ובהדר המתנפנף, למד באחת את המציאות הצבאית המרה של המאה העשרים.

 

חוט ברזל עם קוצים

מלחמת העולם הראשונה נמשכה מעט יותר מארבע שנים ומיליונים רבים איבדו בה את חייהם. הייתה זו מלחמה עולמית ושדות הקרב השתרעו על פני ארצות רבות. בליל של עמים המקושרים בבריתות מורכבות ולא תמיד נהירות לחמו זה בזה מלחמה אכזרית ולעתים חסרת פשר. רבים רואים במלחמה את תחילתה של המאה העשרים, מאה רבת תהפוכות ורווית דמים.
במלחמה זו, כמו במלחמות רבות לאורך ההיסטוריה, נעשה שימוש בחידושים טכנולוגיים שנוצרו בה ובעקבותיה. הרצון לנצח, הצורך לשרוד, להמשיך להתקיים ואולי אף לנצח בבוא הזמן, הולידו פעמים רבות פתרונות יצירתיים ופריצות דרך טכנולוגיות ומדעיות. מלחמת העולם השנייה הביאה לעולם את פצצת הגרעין, את המחשב, את הרקטה המונחית ואת מטוס הסילון, אולם למרות שלא תמיד שמים לב לכך, גם מלחמת העולם הראשונה גרמה להתפתחות טכנולוגית בתחומים שונים — צבאיים ואזרחיים — המשפיעים עלינו עד היום.

ההמצאה ההרסנית ביותר שנעשה בה שימוש במלחמת העולם הראשונה מקורה במזרח התיכון של ארצות הברית כארבעים שנה קודם לכן. החקלאי ג'וזף גלידן חיפש דרך לשלוט בעדרי הבקר הגדולים שלו ולצורך כך המציא את גדר התיל — גדר העשויה מסליל מתכתי שבה שולבו קוצים מתכתיים. התפשטות השימוש בגדר התיל במערב ארצות הברית ברבע האחרון של המאה ה־19 כאמצעי לגידור שטחים נרחבים נחשבת בעיני רבים לסוף עידן המערב הפרוע. אמנם גם קודם למלחמה העולמית נעשה שימוש צבאי בגדר התיל, אך במהלכה הפכה גדר התיל לכלי משחית אולטימטיבי. גדרות התיל היו קלות לשימוש, מהירות להנחה וחסמו בצורה יעילה את התקדמות הגייסות הרגליים. חיילים שנעו מתא שטח אחד למשנהו בניסיון להגיע לשוחות היריב הסתבכו בגדרות התיל והפכו מהר מאוד טרף למקלעני האויב.

דרך מקובלת להתמודד עם משוכה זו הייתה הפגזות מסיביות, מתוך הנחה שרסיסי המתכת יפגעו בגדרות וינתקו אותן, אולם טכניקה זו לא הייתה יעילה מספיק. הוספת מרעומי השהיה ייעלה מעט את הפגיעה בכבלי התיל אך גם זה לא הספיק. פריצת הדרך הגדולה הגיעה רק עם הכנסתו לשימוש של הטנק, ועל כך בהמשך.

מאפיין נוסף של מלחמת העולם הראשונה היה השימוש הנרחב במקלעים, אשר באותם ימים עוד כונו מכונות ירייה. המקלעים שבהם השתמשו בשלהי המאה ה־19 — 'מקלעי גטלינג' — הצריכו לסובב את הידית באופן ידני, היו מסורבלים לשימוש ומועדים לתקלות רבות. אולם ערב מלחמת העולם הראשונה הומצאו מקלעים שפעלו על פי עיקרון הנמצא בשימוש עד היום — מקלעים בעלי מנגנון דריכה וטעינה מחודש העושה שימוש בגזי הפליטה מהירי של הקליע הקודם. לזאת הוסיפו מנגנון קירור באמצעות מים שמנע התחממות יתר של הקנה. חידושים אלה הפכו את המקלעים למהירים ולקטלניים מאין כמותם. די בצוות של שניים — מקלען ונושא תחמושת — כדי לירות מאות כדורים בדקה בצורה יעילה, בדיוק רב ובלי צורך בטעינה תכופה של המקלע. את המקלעים הללו ניתן גם להעביר במהירות יחסית ממקום למקום.

מקלעים שמיקומם נבחר בתשומת לב אפשרו כוח אש יעיל, וכשפרסו בשטח גם גדרות תיל חסמו כמעט כל אפשרות לפרוץ את קווי ההגנה. מיליונים איבדו את חייהם בדרך אכזרית זו. הסתערות חיל רגלים, ועוד יותר מכך הסתערות פרשים, הפכו לא יעילות כמעט לחלוטין. בראשית המאה ה־19, בשיא מלחמות נפוליאון, החזיק הצבא הבריטי מעמד בווטרלו רק בזכות העובדה שפרס כעשרת אלפים לוחמים בכל קילומטר של חזית הקרב. לו צפיפות החיילים הייתה פחותה המערך הבריטי היה נפרץ. ב־1914 די היה בפריסת אלפיים חיילים בקילומטר כדי לבלום במאמץ קל כמעט כל כוח תוקף שעמד מולם. כך נוצר מצב סטטי שהחזיק כארבע שנים בחזית המערבית של המלחמה תוך הקזת דם הדדית של מיליונים.

 

שריון כבד וכנף קלה

בניסיון לשבור את התיקו המתמשך בחזית המערבית עלו רעיונות רבים. אחד הידועים שבהם היה המצאת הטנק. הרעיון היה פשוט ביסודו: שימוש בתשתית הטכנולוגית של האוטומוביל שהומצא במחצית השנייה של המאה ה־19, נכנס אט אט לשימוש והפך נפוץ עם תחילת ייצורו ההמוני בעשור הראשון של המאה העשרים, תוך הוספת יכולות עבירות משופרות ומיגון מסיבי. למרות שכבר ב־1903 נעשו ניסיונות לפתח כלי רכב משוריין, רק ב־1915 בנו בנות הברית את הדגמים המבצעיים הראשונים של הטנק. אחד מיוזמי המהלך היה איש חיל הפרשים לשעבר וחבר הפרלמנט הבריטי וינסטון צ'רצ'יל. ב־1917 החל שימוש יעיל בטנק, ובהתקפות של בנות הברית בקיץ 1918 כבר היה הטנק בשימוש נרחב.

למרות החידוש שבדבר, אפילו הטנקים המשוכללים ביותר שהופעלו במלחמת העולם הראשונה לא היו עדיין בעלי ביצועים מכניים ובעלי אמינות מספקת ולכן לא יכלו לשנות באופן מהותי את התנאים בשדה הקרב. הם היו איטיים ומסורבלים ונטו להתקלקל תוך שעות ספורות. תרומתם המרכזית הייתה כמגן משוריין שאפשר לחיילים הרגלים להתקדם מאחורי מחסה וכך לצמצם באופן ניכר את אבדות הכוח התוקף. קשה לייחס לטנקים הישגים ממשיים בשדה המערכה. רק כעבור למעלה מעשרים שנה, במהלך הבליצקריג הגרמני במלחמת העולם השנייה, הפכו האוגדות המשוריינות לכלי שהכריע את הכף.

בדומה לטנק, וריאציה צבאית של המצאה תחבורתית יבשתית חדשה, גם המטוס הפציע על בימת שדה הקרב במלחמת העולם הראשונה. האחים רייט המציאו את המטוס המוכר לנו כיום ב־1903, וכשהיה המטוס רק בן 11 הוא עבר הסבה לשימוש צבאי. בשלב ראשון שימשו המטוסים למטרות תצפית בלבד והחליפו בלונים פורחים מאוישים ששימשו עד אז לצורך זה. הבלונים היו מסוכנים מאוד לשימוש, ובהשוואה אליהם אפילו המטוסים הראשונים נחשבו בטוחים. עד מהרה נעשה במטוסים שימוש נרחב יותר שכלל גם תקיפות קצרות. העובדה ששני הצדדים הלוחמים הכירו בחשיבות המלחמה מהאוויר הביאה ללחימה הדדית בשחקים. כך החלה את דרכה טייסת התקיפה הגרמנית 'הקרקס המעופף' ובראשה המפקד האגדי מנפרד פון ריכטהופן שכונה 'הברון האדום'. לזכותו של ריכטהופן נרשמו כשמונים הפלות של מטוסי אויב, וכאשר נהרג ב־1918 ומטוסו התרסק בשטחן של בנות הברית הן ערכו לו הלוויה צבאית מלאה ודאגו לשלוח תמונות מטקס הקבורה לעמיתיו הגרמנים. אירוני, אך טיפוסי מאוד לאותה תקופה, שגם תוך כדי הקטל הגדול היו מסורות שצריך היה לכבד.

בדומה לטנקים, גם למטוסים הייתה תרומה שולית בלבד בהכרעת המלחמה כולה ובתוצאותיה. אף שבמהלך המלחמה נבנו רבבות מטוסים, הרי שבסופו של דבר תרומתם העיקרית של המטוסים נותרה איסוף מידע על המתרחש בעומק שטחו של האויב וסיוע לטיווח התותחים. האגדות שנטוו סביב המטוסים והרומנטיקה שנלוותה להם ניפחו בצורה לא מידתית את התרומה הצנועה יחסית של המטוסים במלחמת העולם.