כמעט 15 שנה, וחריגה של מאות אחוזים מהתקציב המקורי, נדרשו כדי להקים את משכן הכנסת, אך הביקורת הציבורית בשנות השישים התמקדה במעורבותה של משפחת רוטשילד שמימנה חלק גדול מעלות הבניין

עצמתי עיניי וראיתי עצמי מסיירת עם בתי במשכן החדש הזה. היא תראה את תמונת הרצל ותשאל מי זה, ואסביר לה בלשון פשוטה כי הוא תכנן את המדינה. אחר כך היא תראה את תמונות הרוטשילדים ותשאל: "אמא, גם הם תכננו את המדינה?" ואצטרך לענות לה: "לא בתי, הם לא תכננו את המדינה, הם קנו את הכנסת" (חנה זמר, "המשכן של הברון?", 'דבר', י' באלול תשכ"ו, 26.8.1966, עמ' 3).

אזרחים פשוטים שיגיעו לביקור במשכן הכנסת, במסגרת סיור חינוכי, פעילות מחאה או תמיכה, או אפילו כדי לקדם רעיון לחקיקה שצץ במוחם, יתפעלו – כמעט בעל כורחם – מיופיו ומפארו של הבניין. מדינת ישראל הצנועה, הנמנעת מגינוני הדר ויופי, ארצם של הצברים קצרי המכנסיים, שיכנה את מחוקקיה בבית מעוצב ומטופח. בזמנו, לא כולם קיבלו בברכה את הקמת המבנה, ובעיקר את נסיבות הקמתו. 

 

כנסת מחפשת בית

עם הקמת המדינה נערכו ישיבות מועצת המדינה הזמנית וישיבות הכנסת הראשונה בתל אביב. ב-1949, לאחר סיום מלחמת העצמאות, עברה הכנסת לירושלים. תחילה התקיימו הישיבות בבית המוסדות הלאומיים, ובראשית 1950 הופקע בית פרומין מבעליו והפך למשכנה של כנסת ישראל. הבית שכן ברחוב המלך ג'ורג', במרכז העיר ירושלים, ובעת עריכת ישיבות נחסם הרחוב המשמש ציר תנועה ראשי מטעמי אבטחה, והדבר גרם סבל רב לתושבי העיר. ב-1952 הוחלט לשכן את כנסת ישראל במבנה קבוע, אך ההחלטה לא מומשה.

בית פרומין גם לא התאים לעבודתם הסדירה של הכנסת ומוסדותיה, כיוון שלא היה בו די מקום לעבודת הוועדות ולמשרדים אישיים לחברי הכנסת. ב-1958 עתרו בעלי הבניין נגד הכנסת בעקבות פריצת קיר חיצוני לצורך הרחבת המבנה, בניגוד לצו ההפקעה המקורי. בנוסף, היו במקום בעיות אבטחה חמורות, ושיאן היה ב-1957, כאשר רימון שהושלך לעבר שולחן הממשלה פצע קשה את שר הדתות משה חיים שפירא.

בראשית 1950 תוכנן לשכור את בית העם שהקמתו החלה לתקופה של שנתיים, אך לאחר שהבנייה לא הושלמה כמתוכנן בקיץ, הוחלט לא להשקיע כמיליון לירות ישראליות בפתרון זמני, ולמצוא מקום קבע לכנסת. בסתיו 1952 ניהלה הממשלה משא ומתן עם הסוכנות היהודית במטרה לבנות משכן קבע לכנסת בשטח שבתחום בנייני האומה שהיה בבעלות קק"ל. הסוכנות היהודית השקיעה בבניין 800 אלף לירות, ונזקקה לשני מיליון נוספים להשלמת המבנה. האדריכלים זאב רכטר ומשה זרחי הכינו תכנית למיקום חדרי הכנסת בתוך המבנה, אך נציגי הממשלה לא היו שבעי רצון ממנה. בסוף 1953 הוקמה ועדה בהשתתפות האדריכלים דב כרמי, יוסף קלרויין ויעקב פינקרפלד, ותפקידה היה לבדוק אם מבחינה ארכיטקטונית אפשר לשכן את הכנסת בחלקו הצפוני של הבניין, כפי שהוצע קודם לכן, ולבחון אם הדבר לא יפגע בייעוד של בנייני האומה כמרכז קונגרסים.

מסקנותיה של ועדת האדריכלים היו כי אין לשכן את הכנסת בבנייני האומה, שנועד לארח כנסים ופעילויות תרבות, וכי עדיף להשקיע את הכסף בהקמת בניין קבע בקריית הממשלה, מבנה שיהלום את הכנסת, את האומה ואת המדינה. למרות זאת, הרעיון להעביר את הכנסת לבנייני האומה ירד מהפרק סופית רק ב-1955, לאחר שהסוכנות היהודית סירבה להעמיד את המבנה לרשות הכנסת.

בקיץ 1955 ערכו יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק ושני סגניו סיור בקריית הממשלה החדשה, ובהמלצתם החליטה נשיאות הכנסת להקים שם את המבנה. תחילה חשבו להקים את הכנסת בלב קריית הממשלה, ובמקום שבו עומד משכן הכנסת היום תוכנן להיבנות בית הנשיא. בסופו של דבר הוחלט כי עדיף להפריד את הרשויות ולהקים את הכנסת במרחק מה ממבני הממשלה. בקיץ 1956 הכריזה נשיאות הכנסת בשיתוף אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים על תחרות פומבית לתכנון משכן קבע לכנסת.

 

 

תרומתו האחרונה

בו' באייר תשי"ז (1957) הלך לעולמו יו"ר פיק"א ג'יימס דה רוטשילד בביתו שבלונדון. חודשיים אחר כך, ימים אחדים לפני שוועדת המכרז עמדה לפרסם את שם הזוכה בתחרות, קיבל ראש הממשלה דוד בן-גוריון מכתב מדורותי דה רוטשילד, ובו כתבה האלמנה כי בצוואתו הוריש ג'יימס שישה מיליון לירות לצורך בניין משכן הכנסת החדש.

בכ"ג בתמוז קרא יו"ר הכנסת מעל הבימה את האיגרת של דורותי, וציין את ההערכה העמוקה ואת הכרת התודה של אזרחי מדינת ישראל לג'יימס דה רוטשילד ולמשפחת רוטשילד כולה. במכתב תודה שנשלח לדורותי כתב שפרינצק כי הכסף שנתרם על ידי המשפחה יופנה אך ורק לייעוד זה, וכי הנחת אבן הפינה למשכן תיערך בעת חגיגות העשור למדינה ב-1958 בנוכחותה.

יומיים לאחר ההכרזה על הצוואה של ג'יימס דה רוטשילד פורסם כי הזוכה בתחרות הוא האדריכל יוסף קלרויין. חבר השופטים כתב בנימוקיו:

[הבניין] מבטא יפה ומשרת את ייעודו המיוחד על ידי העמדתו על רמה בעלת ממדים לא מוגזמים … ועל ידי הופעה אצילה של גוף הבניין מכל הצדדים … השימוש ברמזים קלסיים בקומפוזיציה הארכיטקטונית מעניק לבניין את הסגולה לעודד יראת כבוד לכל המתקרב אליו (שילה הטיס רולף, "משכן הכנסת בגבעת רם: תכנון ובנייה", 'קתדרה' 96, עמ' 137-138).

מיד לאחר שהוכרז הזוכה פרסם אורי אבנרי ב'העולם הזה' כתבה שכותרתה "השערורייה בבניין הכנסת", ובה טען:

חשדות של פרוטקציה, חששות של שיפוט לקוי, הדים של מקח וממכר וביטוי שלטון כת ממאיר (אורי אבנרי, "השערורייה בבניין הכנסת", 'העולם הזה', 7.8.1957).