הרב יחיאל יעקב וינברג, שצמח מתוך תנועת המוסר בסלבודקה, שלט בשפות ובתרבויות שונות. הוא היה מיחידי הסגולה שנשאו אתם את לפיד התורה מתוך עולם הישיבות הישן, דרך התופת של שנות השואה, והעמידו לאורם דור חדש של תלמידי חכמים. מורם משיוך לזרם כלשהו, הרב וינברג לא חי בין העולמות אלא חיבר אותם

לא רבים הם הגאונים הזוכים להכרה בזמנם, וגם כאשר הם זוכים לה, הם צפויים לבדידות מזהרת. טבעו של גאון שהוא מקדים את זמנו. כזה היה גם גורלו של הרב יחיאל יעקב וינברג (1966-1885), מגדולי הפוסקים בדורו, שהיה גם חוקר בעל שם בביקורת המקרא ופילולוג חשוב – שילוב מובהק של תורה וחכמה. הוא עמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין, חיבר את אחד מספרי השו"ת החשובים של המאה העשרים – 'שרידי אש', ופרסם ספרים ומאמרים לרוב. פסקי ההלכה שכתב קיבלו הד כבר בזמנו, אולם דומה שרק עתה זוכה הרב וינברג להערכה על הבנתו הדקה את צורכי השעה. הוא היה הפוסק הראשון שהבין את חשיבות מעמד האישה, את התמורות שחלו במעמדו של עם ישראל ועוד. פסקיו ערוכים היטב ומצטיינים בבהירות וברהיטות שאינה מצויה בדרך כלל בספרי שו"תים, ועם זאת התשובות משמרות את הרוח המסורתית של ספרות השו"ת, והרב משתף את קוראיו בנסיבות כתיבתן.

תכונות אלה גרמו להתמקדות המחקר ברב וינברג ובפסקיו, אולם דומה שדמותו הייחודית מתעלה מעל למסקנות של המחקר. אמרו עליו שהוא חי בין עולמות – בין עולם הישיבות לעולם האקדמי, בין היהדות הציונית לעולם החרדי – אולם למעשה השקפתו של הרב וינברג לא הייתה שסועה. נכון יותר לומר שהוא חי בעולם שלא השכיל להכיר ברבגוניותו. מי שזכה להכיר אותו יודע היטב שיותר משחשף הרב טפח בתשובותיו ובכתביו, הוא כיסה טפחיים בחכמה ובאיפוק. בתקופתנו, שבה דווקא אחיזה בעמדות קיצוניות זוכה להוקרה, קשה להבין גאונות של שכל ישר, קשה להסכין עם רב שהוא איש אשכולות.