פדובה קנתה לה מקום של כבוד בתולדות ישראל כעירם של חכמים ומלומדים. חיים יהודיים תוססים ורחבי אופקים שקקו בעיר האוניברסיטאית, אך תמיד בתודעת גלות מובהקת. רשמי מסע

שמי חורף אפורים – במידה שכלל אינה מוכרת בשמי האור הארצישראליים אפילו בשיא החורף – הפכו את הנופים לכעורים. הפראצ'ה ביאנקה ('חץ לבן'), הרכבת המהירה הנוסעת ממילנו מזרחה – דרך ברשה, ורונה ופדובה עד ונציה – גומעת מרחקים ונופים שטוחים, שתחת שמים אלה נראים ממש כמו מסע קודר בפולין. שורות של עצים דקים בשלכת תוחמים שדות שחורים, פה ושם ניצב לו בית חווה ישן ומפעם לפעם חוצה הרכבת עיירה שבתיה הצבעוניים רק מוסיפים לחושך. איטליה, שבמונחים אירופיים נחשבת לארץ היופי שטוף השמש ואהבת החיים, מזכירה לנו את מה שהייתה עבור היהודים שחיו בה מאות ארוכות של שנים: ארץ של גלות, ולעתים קרובות גלות משפילה ומייסרת.

בספרו 'במראה כסופה' מנפץ ראובן בונפיל, אולי החשוב שבחוקרי יהדות איטליה, את מיתוס האידיליה שהתקיימה כביכול בין יהודים לנוצרים באיטליה בימי הרנסנס. במאות ה-15 וה-16 חיו היהודים בתנאים מגבילים ומשפילים. הם היו מעטים, וחיו בקהילות קטנות ומפוזרות בתוך חברה שראתה בהם סרח עודף ומאוס. עיסוקם העיקרי היה הלוואה בריבית – תפקיד חיוני אך שנוא. רוחות הרנסנס חדרו אמנם גם לעולם היהודי, כשם שרוח הזמן חודרת תמיד, לעתים קרובות מבלי משים, גם אל חברות מיעוט; אך רוחות אלה לא נגעו כלל בתשתית החברתית, שביסודה אפליה מובנית ועקבית בין החברה הנוצרית ההגונה לבין הנספח היהודי שנתפס מקולקל במהותו ונסבל בקושי.

אך איטליה אינה בריטניה או פולין, וגם בחורף לא תמיד השמים אפורים. כשהשמש מפציעה בין העננים, או כשהסמטאות העתיקות מסתירות ממילא את השמים, יופיה של איטליה שב ומזכיר את הגלות שאינה רחוקה מדי. גלות ששומרת זיקה עזה לעברית, שחיה נוסחאות ארצישראליות עתיקות. ארץ ים תיכונית שאפשר לגדל בה גפנים ורימונים, ושרק מרחביו הכחולים של הים – הרבה מאוד ים – מפרידים בין חופיה לבין אלה של הארץ המובטחת.

ואולי בשל כך תרבות הגלות של יהודי איטליה רחוקה מזו של אחיהם – ובמידה רבה צאצאיהם – האשכנזים. כל הקורא בכתביהם של גדולי ישראל שחיו באיטליה חש את הקרבה הפשוטה לחיים: רוחות הפרישות המהדהדות בספרות הרבנית האשכנזית נעדרות מהרפרטואר התודעתי של יהודי איטליה, והיותו של היהודי 'אדם' לפני הכל נתפסה כאן כמובנת מאליה. יהדות בגובה העיניים. לא במקרה, המקום הראשון שבו ידוע לנו בתולדות ישראל על תקנות נגד מותרות הוא איטליה. לאסתטיקה כאן ניתן משקל רב, הניכר לא רק בבתי הכנסת היפהפיים אלא גם בכתבי הרבנים בני דור הרנסנס, שהעיסוק בחכמות היפות של פילוסופיה, רטוריקה, שירה ולשון היה עבורם טבעי ומתבקש.

 

גבינות וייסורים

פדובה נודעת בתולדות עם ישראל בזכות מהר"ם פדובה, הוא הרב מאיר קצנלנבוגן (1565-1473) שאמנם נולד בפראג אך חי בעיר, כיהן בה ברבנות ונקבר בבית העלמין העתיק שלה; ובזכות רמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו (1746-1707), יליד העיר. לוצאטו הצעיר למד בעיר מפי רבו, רבי ישעיה באסאן, מגדולי רבני איטליה. כצעיר גאון ייסד בעיר 'חבורה קדושה' שביקשה לקרב את הגאולה בלימודה. עיסוקו בקבלה ויומרתו הגדולה עוררו עליו קטרוגים, וסופו שנאלץ לעזוב את עירו ואת איטליה בכלל, עד שעלה לארץ ישראל והגיע לעכו שבה נפטר. בעולם נודעה פדובה בזכות האוניברסיטה שלה, מן העתיקות והיוקרתיות באיטליה, שרמח"ל נמנה על תלמידיה – וגליליאו גליליי על מוריה.

העיר עלתה לגדולה בימי הרנסנס, ורוחם של הימים הללו עודה שורה בין סמטאותיה. שתי חומות מקיפות אותה: חומה אחת מהמאה ה-13 תוחמת את לב העיר בעזרת נהר בקיליונה שממלא את החפיר סביב שלוש מרוחותיה. החומה הגדולה יותר, שברובה עדיין עומדת על תִלה, היא מהמאה ה-16, והיא כולאת בתוכה שטח גדול מאוד, המעיד על שגשוגה של העיר באותן שנים.

הליכה ברחובות העתיקים יוצרת את הרושם שמדובר בעיר קטנה, נינוחה ושקטה; אבל העובדות מספרות אחרת: פדובה היא לבו של אזור מטרופוליטני רב אוכלוסין, מתועש מאוד, המשמש גם מרכז תקשורת וצומת תחבורתי מרכזי עבור איטליה כולה.

מחוץ ללב העיר העתיק, בין החומה הפנימית לחיצונית, נמצאים שני האתרים המרשימים ביותר בעיר. ראשון הוא הפראטו דלה ואלה, כיכר ענקית שנוצרה במאה ה-18 ובמרכזה גן אליפטי המוקף בתעלת מים ובשורות פסלים. בבוקרו של אותו יום שני סגרירי שבו ביקרתי במקום הוקמה בכיכר רחבת הידיים שורה של דוכני שוק שהציעו לחמים ומיני מאפה, גבינות שונות ומבחר רב של נקניקים ומוצרי בשר. ההבחנה בין מציעי המרכולת אינה סתמית אלא קשורה במסורות הקולינאריות והחקלאיות של הארץ: מוצרי כל דוכן מובאים מאזור מסוים ועשויים על פי המקובל בו מדורי דורות. את העין הישראלית, אגב, לוכד שלט המפנה לכיכר הצמודה לפראטו מדרום, הקרויה על שמו של יצחק רבין. בסמוך נמצא הגן הבוטני העתיק של האוניברסיטה, שהוקם באמצע המאה ה-16 והוא כיום הגן הבוטני הפעיל העתיק בעולם.

לא רחוק מהכיכר החדשה מצויה 'הבזיליקה של הקדוש' (Basilica del Santo)- מכלול מבנים גדול שראשיתו במאה ה-13, ובמרכזו בזיליקה על שמו של אנטוניוס מפדובה המקיפה את קברו. אנטוניוס, שנחשב למגנה של העיר, היה נזיר פרנציסקני שהגיע לאיטליה מפורטוגל ונודע כמחולל נסים. הוא נפטר ב-1231 וכעבור שנה הוכרז כקדוש. סביב דמותו וסביב הבזיליקה שפע גילויים עממיים של הקתוליות: אנשים צובאים על המקום לבקש ישועה, ופרוספקט שמוצע למבקרים מעודד אותם לנצל את ביקורם אצל הקדוש כדי להתברך. הכנסייה המקומית מציגה תערוכה מיוחדת ובה אוסף עצום ומרתק של פריטים – פעוטים לצד מרשימים ויקרים – שאנשים הכינו לכבודו של אנטוניוס כאות תודה או כסגולה להצלחה.

הקבר עצמו עטוף בהמוני פתקים ותמונות, אפוף ניחוחות כבדים של נרות, ומצטייר בעין יהודית כפגאניות העטופה ברדיד דק של מושגים מונותיאיסטיים. לתחושה זו תורמים לא רק אינספור העיטורים והפסלים שממלאים את הבזיליקה – בניגוד לחללים שנועדו לעורר כמיהה אל הנשגב והמופשט – אלא גם פולחן המוות שנוכח בה, הן בהימצאותו של הקבר בפנים והן במוות הנשקף מפניהן של רבות מהדמויות. את עיניי לכדו גם שלטים המציעים לבעלי חטאים תאי וידוי, והופעתם של הכמרים המשדרת פרישות סגפנית בתוך חברה שהמרחב הציבורי שלה מאופיין במתירנות גמורה. כביכול, אלה אחראים על החיים ואלה על המוות והאשמה.