הבנה עמוקה בלוגיסטיקה ובאסטרטגיה, תפיסה נדירה של רוח האדם, מינוי מפקדים מוכשרים ונכונות להאציל סמכויות – כל אלה, לצד שאפתנות ללא גבול, הרבה מזל ומסע תעמולה גדול שהחל עוד בחייו – הם שהפכו את אלכסנדר הגדול מלך מקדוניה למצביא הגדול בכל הזמנים

לאחר מלחמת העולם השנייה זכו אפריקנים אחדים חסרי מזל לשם הפרטי 'היטלר'. הוריהם לא ידעו דבר על היטלר למעט העובדה שהאיש כמעט הוריד את בריטניה, ששלטה באזור מגוריהם, על ברכיה. היטלר הוא דוגמה קיצונית לתופעה ידועה: כאשר אנשים מתפרסמים מאוד מישהו נוטה לקרוא לילדיו על שמם. בדרך כלל נעלמים השמות הללו בתוך דור או שניים, למעט חריגים.

אחד החריגים הבולטים ביותר הוא המלך אלכסנדר מוקדון. אף שהאיש הסתלק מן העולם לפני למעלה מ-2,300 שנה, שמו נפוץ בחלקים גדולים של המזרח הקרוב והפחות קרוב. בנוסף לאלפי גברים הנושאים את השמות אלכסנדר, אלכס וסשה, נפוצות גרסאות מוכרות פחות לשמו של המלך הקדמון. כאלה הם למשל השמות הפרטיים של סכנדר קובטי, במאי הסרט 'עג'מי', ושל איסקנדר מירזה, נשיאה הראשון של פקיסטן. הדבר בולט במיוחד נוכח העובדה שאלכסנדר המיט אסונות על האזורים שבהם עבר ולמרות זאת הפך לאגדה ולמושא להערצה. גם במסורת היהודית הוא זכור באופן חיובי, וידוע במיוחד הסיפור במסכת יומא (סט.) על המפגש בין שמעון הצדיק לאלכסנדר. אחד ממלכי החשמונאים – אלכסנדר ינאי – נשא גם הוא את שמו של המלך המוקדוני. מה הפך את אלכסנדר מוקדון לדמות כה נערצת אלפי שנים לאחר מותו?

 

נועד לגדולה

אלכסנדר מוקדון היה יחיד במינו לא רק בדורו אלא גם בהשוואה לדורות אחרים. למרות גילו הצעיר הוא ניצח בכל קרב שבו השתתף. הוא ניהל מסע מלחמה אחר מסע מלחמה, הביס את האימפריה הפרסית מטילת האימה, יצר בשנים ספורות אימפריה עצומה ששטחה מוערך בלא פחות מחמישה מיליון קמ"ר והצליח לשלוט בה במידה סבירה.

הצלחה כזו אינה מגיעה במקרה ואינה רק תוצר של מזל, אם כי גם מזל לא חסר לאלכסנדר. גדולתו נוצרה משילוב של מנהיגות כריזמטית, תגובה מהירה ויכולת נדירה לנצל את האמצעים שברשותו באופן שלא עלה על הדעת לפניו.

אלכסנדר נולד לאולימפיאס, אשתו הרביעית של פיליפוס מלך מקדוניה שבצפון יוון, ב-356 לפסה"נ. אביו ייעד אותו לגדולות ולכן מינה את הפילוסוף הידוע אריסטו לשמש אחראי לחינוכו של אלכסנדר. המקדונים נחשבו בעיני יוונים אחרים לפראים למחצה, ומסירת אלכסנדר לידי הפילוסוף נועדה לאפשר לו לבוא בחברת בני תרבות, כלומר יוונים אחרים, כשווה בין שווים. למרות שיש הסבורים כי אריסטו כלל לא השפיע על אלכסנדר, מקובל לומר שההתמקדות של אלכסנדר בפרסים מקורה בהשפעת אריסטו שסבר כי על תלמידו להתייחס אל האחרונים כאל חיות או צמחים. סביר גם שהגותו של אריסטו סיפקה לאלכסנדר לפחות חלק מהאידאולוגיה ומהצידוק הנדרש להתפשטות על חשבון האימפריה הפרסית ולשאיפה הבלתי פוסקת של אלכסנדר לגדולה ולהישגים.

ייתכן כי נטייתו של אלכסנדר לחיים צנועים יחסית בשטח עם חייליו הושפעה גם היא מחינוך שלו זכה מיד אריסטו. אחרי הכל, אחת התקריות המפורסמות בחייו הייתה כאשר פנה אל הפילוסוף הסגפן דיוגנס, שהתגורר בחבית, ושאל אותו אם יש משהו שהוא, אלכסנדר, שהיה אז כבר השליט בפועל של יוון כולה, יוכל לעשות למענו. "כן", ענה דיוגנס, "זוז, אתה מסתיר לי את השמש". כאשר התייחס אלכסנדר למקרה זה אמר: "לו לא הייתי אלכסנדר, הייתי דיוגנס".

פילופוס, אביו של אלכסנדר, הוא שהחל בתהליך איחודה של יוון – שהייתה קודם לכן אוסף של נסיכויות וערי מדינה שנאבקו זו בזו. פיליפוס נרצח בידי מתנקש ב-336 לפסה"נ ואלכסנדר ירש אותו בגיל עשרים. מיד עם עלותו לשלטון נאלץ אלכסנדר להתמודד עם סדרת מרידות, ועשה זאת במהירות וביעילות. הוא המשיך בפרויקט האיחוד של יוון, ושנתיים לאחר עלייתו לשלטון כבר הכניע את יוון כולה ויצא למסע מלחמה נגד האימפריה הפרסית. אך שליטתו באימפריה שהקים הייתה רופפת מאוד. בכל מקום שכבש הותיר ממונים מקומיים, בעוד הוא ממשיך מניצחון לניצחון ומביס אויב אחר אויב. מי שנכנע לו זכה להמשיך בחייו כמעט כרגיל; מי שסירב – כמו ממלכת תבאי או העיר צור – עלול היה להיות יעד לטבח נורא. אלכסנדר יצא לדרכו ב-334 לפסה"נ, מלווה בצבא קטן יחסית למשימה שניצבה בפניו: כשלושים עד ארבעים אלף חיילי רגלים, אלפים אחדים של פרשים וכוח ימי קטן.

 

צועד על קיבתו

מאז ומעולם הייתה הלוגיסטיקה הגורם המגביל במסעות מלחמה. אומץ לבם של החיילים הוא חסר חשיבות אם אין ביכולתם של המפקדים לספק להם אוכל ומים במידה סבירה; סוסים וטנקים אינם נשמעים לאידאולוגיה ודורשים אספקה רציפה; כלי מלחמה שניזוקים דורשים תיקון. עד התקופה המודרנית היו מסעות מלחמה כרוכים במערכות רחבות היקף של שוד, ביזה והרס יבולים, ובשל כך הוגבלו בעיקר לעונות המתאימות. כיוון שצבא צריך לאכול, וכיוון שיכולות השימור לא התפתחו עדיין – קופסת השימורים הומצאה יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר, בעקבות דרישתו של מצביא אדיר נוסף, נפוליאון – לא הייתה לצבא ברירה אלא לכלכל את עצמו מן השטח. קצב ההתקדמות של הצבא הוגבל, שכן חיילים היו צריכים לדאוג למזונם בעצמם. אפשר לומר ללא כל הגזמה שגם בהיעדר אויב היה זה דבר חריג שצבא הצליח להתקדם יותר מקילומטרים ספורים ביום.

צבאו של אלכסנדר היה מהיר בהרבה מן המקובל והתמודד ביעילות עם בעיות לוגיסטיות בזכות גורמים אחדים.

ראשית, הוא לקח פחות אנשים וציוד מהמקובל. לצבאות רבים מהעת העתיקה ועד לעידן המודרני התלוו תדיר משרתים, זונות, סוחרי עבדים, רוכלים וכיוצא בזה. אלכסנדר נמנע מלקחת את רובם, ולפיכך היה לו אמנם צבא גדול אך לא גדול מדי, ובעיית ההזנה הייתה פשוטה יותר. גם לצבא המקדוני התלוו נשים ופילגשים, פקידים ומודדים ואפילו בעלי מקצועות שונים ומשונים כמו פילוסופים, היסטוריון, נגני נבל ומגידי עתידות, אך אלכסנדר – כאביו לפניו – ניסה לצמצם ולהגביל את מספר הנלווים ולדאוג שהם יהיו אחראים בעיקר להכנת האוכל ולטיפול באספקה.

שנית, חייליו של אלכסנדר נשאו על גבם את רוב ציודם, כולל כלי אוכל וחלק מהמזון, בניגוד לצבאות אחרים שהותירו את עבודת הסבלות למשרתים. החיילים גם אומנו כנראה לצעוד למרחקים ארוכים. הדבר אפשר לכוח הלוחם גמישות תנועה שלא הייתה כמוה, וחייליו יכלו לגמוע מרחק רב יחסית בלא לדאוג לאספקה ובלי לחכות לציוד.

שלישית, בשלב הראשון של הקרבות היו חייליו של אלכסנדר רווקים. רק לאחר שהביסו למעשה את האימפריה הפרסית התיר אלכסנדר לאנשיו לשאת שבויות ונשים מקומיות כדי לצמצם את געגועיהם לביתם. קודם לכן היו רק המפקדים הבכירים בעלי משפחות והדבר מנע געגועים הביתה וסייע לחיילים להתקדם במהירות.

רביעית, אלכסנדר התייחס למותרות כאמצעי ולא כתכלית, ולא היסס לוותר עליהם כאשר נדרש לנוע במהירות. ב-330 לפסה"נ, בעודו מתכנן את חציית מדבר קרה-קום (בטורקמניסטן של ימינו) ציווה לשרוף את כל עגלות המטען על ציודן כדי להקל על התנועה בשטח הקשה – ושרף את עגלתו ראשונה. לעומתו המלך הפרסי דריוש הגיע לכל שדה קרב עם שיירת האספקה המפוארת שלו ולעתים גם עם משפחתו.

ולבסוף, בתכנון מסעותיו התחשב אלכסנדר בשיקולים לוגיסטיים ולא ניסה לכופף את מגבלות האספקה כדי שיתאימו לתכניותיו: תנועה סמוך לנהרות המאפשרים הבאת אספקה ממרחק בעזרת ספינות; הקמתם של מאגרי אספקה קדמיים בערים כנועות או בעלות ברית; ותחילתה של ביורוקרטיה שנועדה להסדיר את איסוף המזון וחלוקתו. כל אלה אפשרו לצבא גמישות תנועה שלא נראתה כמוה קודם לכן. צבאו של אלכסנדר התקדם לא פעם בקצב יציב של כשלושים ק"מ ביום – קצב תנועה מכובד גם לחיילי רגלים בימינו.

 

מצביא של נפש האדם

כל זה לא מספיק כמובן. ניהול מסע מלחמה הנמשך שנים דורש מנהיגות שתניע את החיילים. הבטחות בדבר שלל וביזה היו תמיד מאיץ חשוב, אולם הן יעילות רק אם סופו של המסע נראה באופק. נאמנות לאומית לא הייתה גורם מכריע באותם ימים, וראוי לציין כי בצבאו של אלכסנדר היו פחות חיילים יוונים מאלה ששירתו את מלך פרס כשכירי חרב. מנהיגותו של אלכסנדר באה לידי ביטוי – לפחות בתחילת דרכו – בהעדפתו לעורר מוטיבציה בקרב אנשיו במקום להענישם, בנכונותו לחלוק אתם את קשייהם, בהאצלת סמכויות למפקדים שתחתיו, באומץ לבו ובנכונותו להתייצב מול הסכנה: הוא נפצע לפחות שמונה פעמים, בחלקן פצעים קשים. מסופר כי לפחות בתחילת דרכו נהג לבקר את הפצועים לאחר הקרב ולשוחח עם החיילים הפשוטים. רושמי קורותיו מציינים כי חילק לחיילים מצטיינים ציונים לשבח ששכרם בצדם. חללי צבאו זכו לקבורה מכובדת וקרובי משפחתם נהנו מפטור גורף ממסים. כאשר המרחקים אפשרו זאת הוא שלח חיילים שזה עתה נישאו לחופשת חורף עם נשותיהם במקדוניה.

מאלפת העובדה כי לפי ההיסטוריון אריינוס – הנחשב למקור החשוב ביותר לחיי אלכסנדר – אפילו ב-326 לפסה"נ, בשלב מתקדם של מסעותיו, כאשר נטש חלק ניכר מדרכו והתייחס לפקודיו בצורה שתלטנית יותר, עצר אלכסנדר בלחץ חייליו בצפון הודו ולא התקדם הלאה. הגנרל קוֹאֶנוּס, שדיבר בשם החיילים, השתמש במונחים יוצאי דופן עבור אותה עת: "הבהרת לנו כי תוביל אותנו רק לאחר שתזכה בהסכמתנו, וכי אם תיכשל בכך לא תשתמש בכפייה" (The Campaigns of Alexander, עמ' 295-298). אלכסנדר, כועס ככל שהיה, הבהיר למחרת לצבאו כי הוא מעוניין להמשיך במסע אך לא יכפה זאת על מקדונים: "אם ברצונכם לחזור הביתה אתם חופשיים לעשות זאת, וספרו לאנשיכם שנטשתם את המלך בין אויבים". בסופו של דבר נסוג אלכסנדר עם חייליו.

 

ארבעים אלף נגד מיליון

אבל בראש ובראשונה ניחן אלכסנדר ביכולת פיקוד והובלה בקרב, בהבנה טקטית ובמידה לא מבוטלת של מזל שסייעו לו לנצח בכל הקרבות שניהל ולהקים את האימפריה שלו. יכולות אלה באו לידי ביטוי מובהק בקרב גאוגמלה, הקרב האחרון והמכריע של אלכסנדר מול המלך הפרסי דריוש ב-331 לפסה"נ שנחשב לניצחונו הגדול ביותר.

לקרב זה הגיע אלכסנדר לאחר סדרת ניצחונות על הפרסים שבמהלכה כבש שטחים נרחבים, ריסק את הכוח הטוב ביותר של דריוש – שכירי החרב היווניים שלו – ואף שבה את בני משפחתו של דריוש. למרות ניצחונותיו הגדולים נהנתה עדיין האימפריה הפרסית מיתרון עצום בכוח אדם. לדברי אריינוס עמדו לרשות דריוש למעלה ממיליון איש ובהם עשרות אלפי פרשים. על פי הערכות היסטוריות מודרניות ושקולות יותר מנה צבאו של דריוש 'רק' כרבע מיליון חיילים, אבל הוא עדיין היה גדול יותר מפי שישה מצבאו של אלכסנדר שמנה כארבעים אלף איש ובהם אלפים בודדים של פרשים.

גאוגמלה, אזור מישורי נרחב בקרבת העיר מוסול שבעיראק, היה אידאלי ללחימה מבחינת הפרסים. באותה תקופה היה לפיקוד קושי עצום לשלוט על מהלך הקרבות. בהיעדר אלחוט המפקד לא יכול היה להעביר הוראות בזמן אמת. אמצעים אחרים, כמו דגלים ואותות, היו מוגבלים מאוד בשל האבק והמהומה ששררו בשדה הקרב. בעימות בין כוח גדול מאורגן לכוח קטן יותר ופחות מאורגן הייתה כמעט תמיד ידו של הראשון על העליונה. כל פיזור של הצבא הפך אותו לערב רב של חיילים שלא ניתן לשלוט בהם ומנע כמעט לגמרי את ריכוז המאמץ. ארגון כוח כזה חייב פני שטח מתאימים. אי אפשר למשל להצעיד חיילים במערך צפוף בשטח סלעי או סבוך, ורצוי לערוך את הקרב בשטח שיאפשר תצפית על שדה המערכה. רצוי שהאזור יהיה שטוח דיו כדי שמצביא הניצב על גבעה סמוכה יראה את חייליו.

יתרונותיו של דריוש היו עדיפותו בכוח אדם ובאמצעי לחימה מיוחדים כמו מרכבות קרב – ולפי אחד המקורות גם 15 פילים. כדי לנצל עד תום יתרונות אלה הוא נזקק לשטח פתוח. דריוש בחר את נקודת העימות באופן שישחק לטובתו. הוא ידע כי אלכסנדר נאלץ לנוע סמוך לנהר החידקל, לפיכך נערך לחסום אותו במישור סמוך לנהר, מישור שאלכסנדר לא יוכל לעקוף.

המישור הוכן מראש ללחימה, מכשולים העשויים להפריע לפרשים הפרסים הוסרו מהדרך ומרכבות הקרב שלהם חומשו בלהבים שהיו צמודים לצירי הגלגלים ולדפנות כדי לפגוע בכל חייל רגלי אומלל שיעמוד בדרכן.

שכירי החרב היוונים של דריוש הובסו בקרב איסוס ולדריוש חסר כוח רגלי מיומן שיכול היה להתייצב במערך של פלנקס (ראו מסגרת) מול הפלנקס של אלכסנדר. כלומר, למרות היתרון המספרי העצום של צבא דריוש, חיל הרגלים שלו לא היו מיומן או מסודר טקטית כמו זה של המקדונים. לעומת זאת, חיל הפרשים של דריוש היה גדול וחמוש היטב, עדיף על זה של המקדונים במספרו ולא פחות מיומן ממנו.

בהתחשב באופי הקרקע לא היה כל מכשול טבעי שימנע מהפרשים לאגוף את המקדונים, ותקיפה כזו מהצד או מהעורף יכולה הייתה לפורר את המערך הצבאי המקדוני שפנה קדימה. ניסיון לסובב מערך כזה תוך כדי לחימה היה כמעט בלתי אפשרי, וכדי להבין זאת די לדמיין 16 שורות לוחמים שחניתותיהן מופנות קדימה מנסות בו זמנית לפנות בתשעים מעלות בלי לדקור זו את זו, ותוך כדי כך ממשיכות גם להילחם בכוחות שנותרו בחזית. לכן, הטקטיקה של דריוש נשענה על רצונו לאגף את צבא אלכסנדר בעזרת הפרשים. במקביל היו המרכבות אמורות לפרוץ נתיבים ולחולל הרג נרחב בקרב חיילי הרגלים של אלכסנדר. הוא הניח כי אם ייפרץ חור במערך המקדוני יוכלו הפרשים לשטוף דרכו, ואם לאו הם יאגפו את חייליו של אלכסנדר ויתקפו אותם מהצד.

אלכסנדר שלח סיירים במטרה לאמוד את גודלו של הכוח הפרסי ולעמוד על כוונותיו, ואז פשוט המתין. ההמתנה – שארכה לא פחות מארבעה ימים – נועדה בחלקה גם כדי לאפשר לצבאו לנוח ולהיערך לקרב. אחר כך נע צבאו לעמדות סמוכות יותר לשדה הקרב, ושם התייעץ אלכסנדר עם קציני מטהו. לבסוף הוא קיבל את עצתו של פרמניון, אחד מקציניו החשובים ביותר, לבצע סקירת שטח שיטתית ולערוך סיורים נוספים להכרת האויב, אך דחה את עצתו לתקוף בלילה.

דריוש, שחשש מהתקפת לילה שהמקדונים כבר ביצעו כמותה בעבר, פקד על חייליו להישאר ערים. הם הגיעו לבוקר עייפים הרבה יותר מהחיילים המקדונים שלפחות חלקם ישנו כראוי. הפרסים היו כנראה לא רק עייפים אלא גם חסרי ביטחון, שכן ימים אחדים קודם לקרב התחולל ליקוי לבנה והאסטרונומים הבבלים פירשו אותו כסימן להרס ולחורבן.

 

לסמוך על המפקדים

דריוש מיקם את עצמו במרכז כוחותיו, בנקודה שממנה קיווה כי יוכל להעביר פקודות לרוחב קו החזית, ואילו אלכסנדר התייצב בראש כוח הפרשים שבאחד האגפים, כשם שעשה אביו פיליפוס לפניו. נכונותו של אלכסנדר להילחם בראש חייליו עודדה אותם וסיפקה להם מקור השראה. הוא גם התייעץ עם קציניו וחייליו באשר לטקטיקה הנכונה אותה יש לנקוט, אולם דבר אחד הוא לא יכול היה לעשות – לשלוט בקרב.

מהרגע שבו הגיע אלכסנדר למגע עם האויב הוא לא יכול היה לעשות דבר מלבד להילחם על חייו. הוא לא ראה מה קורה באגף השני של האויב ולא יכול היה לחלק פקודות לחיילים שהיו בחלק הרחוק של החזית, ורק בקושי היה מסוגל ליצור קשר עם מפקדי צבאו. הדרך היחידה שבה יכול היה להגיע לתוצאה הרצויה כשהוא מוביל את כוחותיו בקרב הייתה למנות מפקדי משנה מוכשרים ועצמאים שיעמדו בראש הכוחות השונים, להבהיר להם מראש את המשימה העקרונית המוטלת עליהם, לאפשר להם חופש פעולה ולהתמקד במעשיו הוא. מניתוח המקורות היווניים המתארים את קרב גאוגמלה עולה כי לפחות אחדים מהקצינים של אלכסנדר הבינו את שניסה לעשות. המקורות אף מתארים את קציני אלכסנדר מייעצים לו, מקשים עליו ושואלים אותו שאלות, וברור כי הוא עודד את אנשי הסגל שלו לדיון ולביקורת ברוח זו.

טקטיקת הקרב של אלכסנדר הייתה שונה באופן משמעותי מהמערך המקובל. במקום להתקדם לקראת האויב ולהסתער עליו – דבר שהיה מאפשר לדריוש להפעיל את כוחו כמתוכנן – התקדם אלכסנדר עם כוח הפרשים שבפיקודו באלכסון לכיוון האגף השמאלי של הפרסים. במקביל התקדם כוח פרשים מקדוני קטן לכיוון אגף שהיה חזק ממנו בהרבה, וכמובן שהוא נהדף ונמלט בחוסר סדר. סביר להניח כי היה זה פתיון מקדוני שנועד למשוך את הפרסים לרדוף אחרי הפרשים. בין אם היה הדבר מתוכנן ובין אם לאו, זו הייתה התוצאה: האגף השמאלי של הצבא הפרסי החל בניסיון איגוף כושל שהותיר פרצה גדולה בקו הפרסי והמקדונים ניצלו אותה וזרמו דרכה. במקום להתקדם כמקובל מרכז מול מרכז ואגף מול אגף, ריכז הכוח המקדוני מאמץ בפער שנוצר בין המרכז לאגף. גם ההסתערות של המרכבות הפרסיות נכשלה. מסופר שהמקדונים תרגלו מראש התמודדות עם מרכבות: ברגע האחרון השורות הראשונות זזו מנתיב המרכבות וכיוונו אליהן את חניתותיהן מהצד, בעוד השורות האחרונות נשארות במקומן ומכוונות את החניתות קדימה. כך נוצר פער בכוח, וסוסי המרכבות שנמשכו אליו באופן טבעי הוקפו מכל הכיוונים בחניתות שמנעו את התקדמות הסוסים. הרכבים והסוסים נהרגו מיד.

התקדמות הכוח בראשות אלכסנדר לעבר הפרצה בקו הפרסי יצרה פרצה בקו המקדוני בין הפרשים באגף השמאלי שלו לבין הפלנקס שניסה בכל כוחו לסגור את הפער בינו לבין כוחו של אלכסנדר. פרשים פרסים והודים פרצו דרך הפער בקווים המקדוניים, מיהרו לעבר מחנה האספקה המקדוני שבעורף, ולמזלו של אלכסנדר החלו לבזוז אותו במקום לסייע בקרב. בשלב זה סייע למקדונים תכנון מוקדם: אלכסנדר הכין כוחות שינוע אחורה במקרה כזה, וכוחות אלה מנעו מהפרסים לאגף את הפלנקס מעורפו והשמידו את הבוזזים.

התקפתו של אלכסנדר נחלה הצלחה. הוא הבקיע את הקו הפרסי ונע לעבר דריוש. דריוש ברח משדה הקרב ואלכסנדר החל לרדוף אחריו, אך עד מהרה הוא עצר, שכן האגף השמאלי שלו, בראשות פרמניון, היה נתון תחת לחץ כבד של הפרשים הפרסים ונזקק לעזרה. פרמניון קיבל לרשותו חלק מהכוחות המובחרים ביותר של אלכסנדר ועמד בראש כוח צבאי חזק. הוא ניהל קרב עצמאי לגמרי במטרה למנוע איגוף כולל של הפלנקס המקדוני ואף הצליח בכך. עד שאלכסנדר חבר אליו הסתיים למעשה הקרב. אלכסנדר עצמו הוביל חלק חשוב אך מוגבל של הקרב: פריצת הקו הפרסי והבקעה לעבר דריוש. פרמניון התמודד עצמאית בקרב חשוב כמעט באותה מידה נגד האגף הימני החזק של הפרסים, וזו עדות נוספת לסמכויות שנתן אלכסנדר בידי פקודיו.

בגאוגמלה התגלתה אמנות המלחמה של אלכסנדר בשיאה. שם באו לידי ביטוי יכולת הנהגתו, ההכשרה שהעניק לפקודיו, היוזמה, המקוריות ואומץ הלב שהובילו אותו בכיבושיו.