טיול של נערים נלהבים תואר בעטו של לוין קיפניס כמשימה לאומית וזכה ללחן סוחף. עיון בשיר מגלה כי קיפניס הוסיף לאוצר המלים של היישוב מלה שפתחה לפניו אופקים של מרד

 

בשנת 1984 ראה אור הספר 'אל ראש ההר', רומן היסטורי לבני הנעורים שכתבה דבורה עומר על חייו של בן-גוריון. בתקציר הספר המופיע באתר ההוצאה לאור כנרת זמורה ביתן נכתב:

אל ראש ההר הוא אמנם סיפור חייו של בן-גוריון, אך בד בבד הוא מגולל את תולדותיו של המאבק המופלא להקמת המדינה מימי המושבות והקיבוצים ועד מלחמת השחרור.

שמו של הספר נלקח כמובן משירו של לוין קיפניס. השיר מלא הפתוס נחשב לשירו הראשון של קיפניס. למרות המסר הלאומי החד משמעי העולה ממנו, נסיבות כתיבתו היו למרבה הפלא אישיות מאוד.

על השנה שבה התרחש הסיפור שסביבו נסב השיר חלוקות הדעות בין שני חוקרים של הזמר העברי. אליהו הכהן טוען כי השיר נכתב ב-1919, ואילו דן אלמגור תיאר בפרק ח' של התכנית 'שרתי לך ארצי' מ-1974 כיצד חובר השיר והקדים את כתיבתו ל-1914. חשוב לציין כי בעת שאלמגור גולל את הסיפור ישב לוין קיפניס בן השמונים לצדו ונראה כמאשר את הפרטים.

קיפניס עלה לארץ ב-1913 ומיד החל ללמוד אמנות בבצלאל. כישרונו התגלה כבר בגיל צעיר, ולכן ייעד אותו אביו להיות סופר סת"ם, אך הוא לא הסתפק בכך. לילה אחד יצא קיפניס עם חבורת סטודנטים לטיול לילי באזור ים המלח שנערך מטעם תנועת מכבי בירושלים. בחבורה היו צעירים מבצלאל ומבית המדרש למורים בירושלים. כשהגיעו בחצות הלילה למרגלות הר גבוה ערכו ביניהם מעין תחרות מי יוכל לטפס לפסגת ההר. רק שלושה נועזים הסכימו לטפס, וקיפניס ביניהם.

החוויה הפעימה אותו. הצירוף של העמידה באתגר הפיזי יחד עם המראה הנשקף מפסגת ההר בלילה ריגש אותו באופן מיוחד. לאחר שחזר אל החבורה התוודה באוזני ידידו אליעזר ליפא הצעיר, לימים הארכאולוג פרופ' סוקניק, כי זו לו הפעם הראשונה שטיפס על הר, שכן גדל באוקראינה שהיא ארץ מישורית, ואז עודד אותו סוקניק לכתוב על כך שיר. קיפניס סיפר שהמלים התנגנו בו כל הדרך חזרה לירושלים, וכשהגיע לחדרו הקטן במאה שערים התיישב מיד לכותבו.

ברוח אותם הימים קיבל הטיול משמעות לאומית. הנערים הצעירים הפכו לפדויי שבי, שלא הרפתקת נעורים קראה להם לעלות אל ההר אלא ארץ צבי. עלייתם אל ההר מתוארת כסלילת דרך לרבים, כמעשה גבורה עמוס סכנות שמי שייכשל בהן וייפול אל התהום ייחשב לקרבן בדרך אל הניצחון.

 

להעפיל אל הלחן

השיר זכה כמעט מיד לשלושה לחנים שונים. אלמגור טען כי עובדה זו מעידה על הצמא הגדול שהיה בארץ ליצירה עברית שתבטא את הבניין הלאומי. המלחינים היו פואה גרינשפון וחנינא קרצ'בסקי התל אביבים ואברהם צבי אידלסון הירושלמי. בין השניים האחרונים, מספר אליהו הכהן, התרחשה תחרות סמויה. הזירה התרבותית העברית הייתה בחיתוליה, וכמעט כל טקסט שהיה ראוי לשירה בציבור הולחן על ידי קרצ'בסקי ואידלסון, כשכל אחד מהם קיווה כמובן לכבוש את לב היישוב ביצירתו. הכהן טוען כי במקרה זה ניצח קרצ'בסקי עם יד שמאל קשורה לאחור.

אם ננסה לאפיין את שני האישים הללו, מניחי היסודות למוזיקה העברית, הרי שקרצ'בסקי היה כמעיין המתגבר, ואילו אידלסון היה בור סוד שאינו מאבד טיפה. אידלסון, שכבר הזכרנו אותו בעבר במדור זה, היה אתנולוג. הוא גדל בגרמניה על ברכי הרומנטיקה, והושפע מעבודותיהם של חוקרים שעסקו בהעמדתה של התרבות העממית הגרמנית על רגליה בניסיון ליצור מכנים לאומיים משותפים. בעבודת שדה יסודית הוא קיבץ את מנגינות העדות השונות והוציא את האוסף המונומנטלי 'אוצר נגינות ישראל'.

קרצ'קבסקי, מוזיקאי מחונן שכישרונו התגלה כבר בגיל צעיר, נמשך אחרי חוגים ציוניים כבר בנערותו. הוא למד מוזיקה בוורשה, ובמקביל לעבודתו כמנצח על תזמורות ומקהלות היה פעיל באגודות ציוניות. ב-1908, בהיותו בן 31, עלה לארץ. קשה להפריז במידת השפעתו על היווצרותה של התרבות המוזיקלית בארץ בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית. הוא היה למורה למוזיקה בגימנסיה הרצליה והקים בה מקהלה ושתי תזמורות, אחת לכלי נשיפה ואחת לכלי מיתר. הוא הקים גם מקהלה בסמינר לוינסקי למורים ותזמורת בתנועת מכבי, והדריך מורים רבים למוזיקה ברחבי הארץ.

על שמו של אידלסון רשומה אחת ההצלחות המוזיקליות המרהיבות של המאה העשרים – השיר 'הבה נגילה' – אך למרות זאת קרצ'בסקי הוא שזכה להכרה כמי שתרם רבות להתפתחותה של התרבות העברית. עיקר השפעתו היה בעיר העברית הראשונה, ולאחר זמן קצר, כשתל אביב הפכה למוקד תרבותי רב השפעה בארץ, הוא נודע גם ביישוב כולו. קרצ'בסקי הלחין מנגינות לאירועים גדולים שנערכו בתל אביב, ויצא עם תלמידיו בלילות שבת לשיר ברחובותיה בשני קולות.

מקהלת גימנסיה הרצליה בניצוחו הופיעה באירוע רב הרושם של חנוכת האוניברסיטה העברית באחד באפריל 1925. פחות משנה אחר כך התאבד  קרצ'בסקי הערירי כשהוא לוקח עמו אל קברו את חידת מותו. בגימנסיה הרצליה הוציאו לזכרו את הספרון 'צלילי חנינא' שהודפס במהדורות אחדות. הספרון זכה להצלחה רבה ובתל אביב נקרא על שמו רחוב צלילי חנינא.