צימאונה של ארץ ישראל למים נצרב בתודעה היהודית מהמקרא ועד אחרון המשוררים החלוצים, עד שבאה נעמי שמר ונטעה תקווה גם בימי בצורת קשה

החורפים האחרונים היו מהחמים שידעה ישראל בשנים החולפות. מפלס מי התהום בירידה, ובמעיינות ובנחלים זורמים פחות ופחות מים. בחורף הקודם נמדדה בירדן גאות אחת בלבד, תופעה נדירה שלא הייתה כמוה עד היום, ולב המבקרים בכנרת נחמץ למראה הימה היפה שלנו ההולכת ומצטמקת.

התלות בגשם היא תופעה ייחודית במרחב הגאוגרפי של ארץ ישראל. גם במצרים ובארצות שבין הפרת לחידקל לא יורד גשם רב, אך כיוון שהן שוכנות על גדות נהרות יש להן מים בשפע. בארץ ישראל אין נהרות גדולים, ומקור המים העיקרי שלה הוא הגשם. בספר דברים יש התייחסות לתלות הזו בגשמים:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק (דברים י"א, י').

מצרים מתבססת על חקלאות שלחין, והגידולים מושקים באמצעות מערכת תעלות המגיעה מהנילוס; ואילו ארץ ישראל מתבססת בעיקר על חקלאות בעל, והגידולים ניזונים ממי הגשמים. עד המאה העשרים שנים שחונות ושנות בצורת ממושכות מוטטו את המשק החקלאי, גרמו לצמא ולרעב, לעתים עד מוות, ואילצו את התושבים לעזוב את הארץ.

בעידן המודרני נמצאו שלל פתרונות – שאיבת מי תהום באמצעים טכנולוגיים, מִחזור מי שופכין לחקלאות ולאחרונה אף התפלת מי ים. על אף שאיננו חווים את החרדה הקיומית של האדם בתקופת המקרא, גם בימינו פוגעת הבצורת קשות בחקלאות שעדיין תלויה במי גשם.

במקורות תנאיים מצויים סדרי תפילות שנאמרו בתעניות ציבור שנקבעו בשנות בצורת, ובימי הביניים חוברה תוספת הנאמרת בתפילת שמונה עשרה בעת עצירת גשמים:

וַעֲנֵנוּ בּוֹרֵא עוֹלָם בְּמִדַּת הַרַחֲמִים … שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, תֵּן טַל וּמָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה … שְׁמור וְהַצֵל שָׁנָה זוֹ מִכָּל דָּבָר רָע … וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה וְאַחֲרִית שָׁלוֹם. חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל כָּל תְּבוּאָתֵנוּ וּפֵרותֵינוּ, וּבָרְכֵנוּ בְּגִשְׁמֵי בְרָכָה וְנִזְכֶּה לְחַיִּים וָשׁובַע וְשָׁלום כַּשָׁנִים הַטּובות.

בראשית הציונות עסקו משוררים בציפייה לגשם בשנים שחונות. יהודה קרני תיאר בשיר תפילה נוקב את סבלן של הבהמות הצמאות בעת הבצורת:

אִם לֹא בְּשֵׁם אָדָם
שֶׁעַצְמוֹתָיו יָבְשׁוּ מִכְּלוֹת אֵלֶיךָ
וַחֲלִילֵי קְרָבָיו נִהְיוּ כְּנִבְלֵי הַחֶרֶשׂ
מִשְּׁאֹג יוֹמָם וָלַיְלָה
הוֹי, מְשִׁיחַ הַמְּשִׁיחִים
בְּשֵׁם פָּרָה דַלַּת צְלָעוֹת
נְפוּלוֹת, כְּמוֹ נֹאדִים רֵיקִים, מִזְּעֹק
מֵעַל גִּבְעָה אֵלֶיךָ
בִּלְהוֹט כִּבְשַׁן הַיּוֹם בַּצָּהֳרַיִם
בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת
(יהודה קרני, "בַּצֹּרֶת", 'שירים' כרך שני).

לאחר שאנשי קיבוץ משמר העמק בחרו במדיניות הבלגה כלפי פורעים ערבים, קילל אותם אורי צבי גרינברג בשנות השלושים במלים ששאל מקינת דוד על שאול ויהונתן:

אַל טַל בְּהָרַיִךְ, אַל עֵץ וְאַל טַף
("פנים אל פנים", 'אורי צבי גרינברג – כל כתביו', כרך ג', עמ' 153).

בשיר אחר הוא כתב:

אֶרֶץ צְמֵאָה… הַשְּׁקֵנָה מִמֶּגֶד גִּשְׁמֵי עֲנָנֶיךָ / אִילָנוֹת שֶׁשְּׁתָלָם אָדָם אֵינָם שֶׁלּוֹ… הֵם אִילָנֶיךָ / הַשְׁקֵם נָא מִנַּחַל עֲדָנֶיךָ / הָעֶלְיוֹן ("שִׁיר לְלֵיל גֶּשֶׁם", שם, כרך ט', עמ' 101).

שירים רבים נכתבו על ידי אנשי ההתיישבות העובדת שחוו את הבצורת על בשרם. לכבוד חג הביכורים בתרצ"ג (1933) כתב לוי בן-אמיתי מדגניה ב':

שְׂדוֹת דָּגָן וּשְׂדוֹת חָצִיר
הִרְטִיבָה דִּמְעָתֵנוּ
אַךְ לֹא בָּקַע הֵידָד קָצִיר
אָבְלוּ אָבְלוּ שְׂדוֹתֵינוּ
(לוי בן-אמיתי, "שִׁיר הַבַּצֹּרֶת", 'דבר לילדים', ה' בסיון תרצ"ג, 30.5.1933, עמ' 1).