עוד חוזר הניגון | עץ הכוכבים 

בתולדות עמנו ישנו עץ אחד מופלא ומיוחד שאין כמוהו בעולם. שורשיו נטועים בנופה של הגלות הדוויה, ואילו צמרתו וענפיו זורחים בשמי הזמר העברי

מראשית הציונות מאכלס הזמר העברי חורש שלם של עצים מסוגים שונים, והשיטוט בו משתרע לאורכה ולרוחבה של הארץ: על חופי הכנרת – צל עצי תמר ודקל שְׁפל צמרת; בין ים המלח ליריחו – עצי רימון נותנים ריחם; בחולות תל אביב הקטנה – גן עצי שקמים; בעמק או בשפלה – חורשת איקליפטוס; ובכל אזורי ארץ אהבתנו השקד פורח, ואלונים, אלות, אורנים וברושים ניצבים מול פני השמש. זהו חורש עצים מתנגן, מרובד ומפתיע. 

 

עץ נטוע ויהודי נודד

את מקומו המרכזי של העץ לקח, אולי, הזֶמר הישראלי מאביו מולידו, הזמר היידי העממי שנפוץ בגולה, ובו היה לעצים תפקיד חשוב ומשמעותי. בשונה מהזמר העברי הציוני, שבו מסמל העץ את החלוץ המכה שורשים, או את העם הנטוע על אדמתו, משגשג, צומח ושולח פֹּארותיו, בשירה היידית עומד העץ בניגוד ליהודי. הוא סטטי, קבוע, נטוע באדמה ומשקיף מצדי הדרכים על היהודים החולפים על פניו; יהודים נודדים, מטולטלים מכל רוח מצויה, נסים מאימת הפוגרומים והרדיפות ולא מוצאים מנוח לכף רגלם.

המפורסם שבעצים אלה הוא העץ של המשורר היידי איציק מאנגר (ראו יאיר ליפשיץ, "הפוך על הפוך", גיליון 10, עמ' 17-18). בשירו "אויפֿן וועג שטייט אַ בוים" – על הדרך עץ עומד – שנכתב בוורשה ב-1938, הוא מתאר דו שיח בין אם יהודייה דואגת ובין בנה הרוצה לפרוס את כנפיו ולצאת לדרכו.

שורות הפתיחה של מאנגר, המתאר את העץ השחוח העומד בצדי הדרך, אינן חידוש שלו, והן נטולות מן המסורת השירית היידית העממית. במסורת זו ישנם שירים רבים הנפתחים בתיאור עץ אומלל העומד אי שם בצדי הדרכים. וריאציות רבות לשירי העץ היידיים הללו נאספו על ידי פרופ' דוד אסף בבלוג 'עונג שבת'. כך למשל תרגם המשורר זלמן שניאור את פתיחת השיר היידי העממי: "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עוֹמֵד עֵץ / עוֹמֵד הוּא קְדוֹרַנִּית. הוֹלֵךְ יְהוּדִי בְּמַקֵּל וְתַרְמִיל / וּמֵצִיץ אֲחוֹרַנִּית".

בין העץ הגלותי הניצב שחוח ועזוב בצדי הדרכים, מבכה את יהודיו הנודדים שעזבוהו לאנחות, ובין חורש העצים הציוני המשגשג והמכה שורש איתן, ישנו בתולדות עמנו עץ אחד מופלא ומיוחד שאין כמוהו בעולם: זהו עץ הכוכבים. ישראלים רבים מכירים אותו בקולה של חוה אלברשטיין, אשר מפליאה לשיר את מִלות תרגומו של יורם טהרלב בלחן של נורית הירש.

 

עץ אחד מופלא בשדות פולסיה

מקורו של העץ בגלות הדוויה, בין ביצות פולסיה האפרורית, והוא נוצר תחת עטו של משורר היידיש לייב מורגנטוי, או בשמו המלא חנן לייב סַפּוֹז'ניק.

הוא נולד ב-1905 בעיירה פינסק השוכנת בחבל פולסיה. זהו חבל ארץ המכוסה יערות, נחלים ואגמים שבימות החורף נעטפים במעטה שלג עבה, אך עם הפשרת השלגים הופכים לביצה טובענית אדירה שסכנת הטביעה בה אורבת לכל עובר. בימות הקיץ הייתה אדמתה הבוצית של פולסיה מניבה יבול דל, לרוב תפוחי אדמה ומעט דגן שחוף, והעוני היה מנת חלקם של תושביה. בפולסיה זו, שפיגרה אחרי חבלי פולין האחרים בשנות דור, גדל לייב מורגנטוי בעוני ומחסור. משבגר, קיבל עליו לגאול בעטו את מחוז ילדותו האלמוני. מורגנטוי היה למשורר הראשון, ודומה שלא רק בשירה היהודית, שהעמיד את פולסיה ונופיה במרכז שירתו, כבר למן ספר ביכוריו 'אויף פאלעסיער ערד' – בשדות פולסיה – שיצא לאור ב-1937 בוורשה.

שירת היידיש מצטיינת בכפל פנים ידוע: היא עשירה בנופים מלנכוליים, בליריקה נוגה, ביגון ודכדוך גלותי, אך בד בבד מצליחה פעמים רבות לגעת בנקודה של חום ותום הומוריסטיים ומלאי חיוּת.

לייב מורגנטוי, שאף זכה בפי מבקרים לכינוי פייטן העצבות של פולסיה, הביא לשירת היידיש גם את הנוף האלגי ומלא הצער של חבל ארץ פראי למחצה, על מצוקות יהודיו האומללים, אך עם זאת – באהבתו הגדולה אל מרחבי פולסיה – ליקט מורגנטוי ניצוץ לניצוץ, והשתדל להציל כל קרן אור שנגהה במולדתו השוממה והעלובה, ולהופכה לשיר. בכך זיכה את שירת היידיש בכמה מן השירים המתוקים, החינניים, הילדיים והפלאיים ביותר, המתארים את הוויית פולסיה היהודית.

ב-1941, עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, נמלט מורגנטוי לעומק שטח ברית המועצות. הוא נדד והיטלטל לאורך כל שנות המלחמה, שהה בסמרקנד ואפילו נכלא במחנות סיביר. בשנים אלה כתב שירים העוסקים באימת הימים הבוערים.

במסגרת הרפטריאציה של שורדי השואה מברית המועצות לפולין, שב לייב מורגנטוי לפולין, השתקע בלודז' ושם הקדיש את חייו לעבודתו הספרותית כמשורר. במכתב שכתב לבני עירו שעלו ארצה סיפר:

במשך שנות המלחמה חליתי רבות וקשות, ולא פעם שכבתי על ערש דווי, אך קרו לי נסים, אולי כדי שאוכל, בתור משוררה היחידי של פינסק ופולסיה, לכתוב את הפרק האחרון מתולדותיה של פינסק היהודית, פינסק שהתקיימה אלף שנים (ד"ל פרוינד, "הדים – קול משורר יהודי מפינסק החרבה", 'דבר', ג' באדר א' תש"ח, 13.2.1948, עמ' 6).

 

העץ של הדוֹד אליהו

לייב מורגנטוי הקדיש רבים משיריו לעם שבשדות: יהודֵי עמל, גרומי ידיים, רחבי כתפיים וחרושי קמטים, המוציאים את לחמם מן האדמה בזיעת אפם, מנוסים בעבודה קשה, בפחדים ובסכנות.

בין שלל דיוקנאות היהודים הדלים והסחופים ששרטט בשיריו, נמצאת דמותו הנפלאה של דוֹד המשורר, אשר זכה לככב במחזור שירים מ-1938 בשם "מיין פעטער עליע" – דודי אליהו, בספרו 'ביי דער ארבעט קלינגט דאס ליד' – בזמן העבודה מצלצל השיר. 

בדומה לטוביה החלבן, יציר עטו של שלום עליכם, גם הדוֹד אליהו מפינסק הוא בעל עגלה דלפון ומתבדח, סוחר זעיר ולא יוצלח הנוסע אל היריד כדי לנסות למכור את מרכולתו בדוחק. הדוֹד אליהו חי מתוך רעב ודלות, אך בכוח דמיונו הוא מצליח לגבור על כל הקשיים: הוא שוגה בחלומות מתוקים על רקיקים ומיני מטעמים, הוא מדמיין את עצמו כמושיעם של ילדי ישראל הרעבים, ובין חלום לפנטזיה, בדומה לטוביה, גם הוא מנפיק ביטויים עממיים, משלים ופתגמים מלאי הומור וצחוק. כך מתאר מורגנטוי את הדוד בשירו "מיין פעטער עליע" (בתרגום שלי):

דּוֹדִי אֵלִיָּהוּ הוּא אִישׁ כֹּה פָּשׁוּט 
פָּשׁוּט אַף מִמָּה שֶׁהוּשַׁר.
לִבּוֹ מְעַרְסֵל חֲלוֹמוֹ בִּגְמִישׁוּת,
חֲלוֹם זַךְ וְצָלוּל, וּמְאֻשָּׁר.
וְדוֹד אֵלִיָּהוּ לִי שָׂח לִפְעָמִים 
דִּבְרֵי מְשָׁלוֹת וְדִבְרֵי פִּתְגָּמִים.
(לייב מורגנטוי, "מיין פעטער עליע", 'ביי דער ארבעט קלינגט דאס ליד', עמ' 7).

לאותו דוד אליהו, הטיפוס הצבעוני, מוקדש גם השיר "מיין פעטער עליע האָט א בּוים" – לדוד אליהו יש עץ. דוד אליהו, הבטלן החולם, מגדל בחצר ביתו עץ של כוכבים, בשעה שכל שכניו עמלים בגידול תפוחים ושאר תוצרת חקלאית. כשמגיעה עת הקטיף, לוקח הדוד אליהו את סליו הגדולים וממלא אותם בכל הכוכבים שצמחו על עצו הפלאי ויורד ליריד למכור אותם, מתוך ביטחון גמור במרכולתו הנפלאה, שתניב לו רווח נאה.

האנשים ביריד מתבוננים בדוד אליהו המטורלל ברחמים, אך הוא, כמו משוגע קלאסי, משוכנע שהבעיה היא אצלם, שהם עיוורים להזדמנות הפז שהוא מציע להם: לרכוש אור יקרות בכמה פרוטות. בתוך חיי השעה העלובים של יהודי פולסיה, מצליח הדוד אליהו לדבוק ברוח, ביופי ובדמיון ולהתעלות מעל הקיום העלוב.

 

סוף טוב הכול טוב?

תרגומו של יורם טהרלב שומר בדרך כלל על רוח השיר של מורגנטוי. אלא שבבתיו האחרונים של השיר קיבל המתרגם החלטה תרגומית שסטתה באופן ניכר מן המקור בשירו של מורגנטוי. בתרגומו של טהרלב מתואר הסב, שבמקור הוא הדוד אליהו, כך: "הַבַּיְתָה שָׁב הוּא עִם סַלּוֹ בְּלֹא טִפָּה שֶׁל עֶצֶב".

טהרלב, נאמן יותר לנפשם הרכה של הילדים מלדיוק הספרותי, מתאר את הסב החוזר מהיריד כמי שנותר שמח וטוב לב אף שלא עלה בידו למכור את כוכבי העץ. נראה כי הוא ביקש להעניק לשיר סיום מרוכך ואופטימי, אך בחירה זו זרה לרוח השיר. בשירו של מורגנטוי סופג הדוד אליהו אכזבה מרה ביריד, ומגיב לכך ביותר מטיפה של עצב. בתיו האחרונים של השיר מתארים אותו כמי שהגיב לכישלון היריד בשברון לב (בתרגום שלי):

מַבִּיטִים הֵם בְּדוֹדִי וְלִבָּם נִכְמָר לוֹ,
וְדוֹדִי – עוֹמֵד שׁוֹמֵם, וְנִכְלָם וּמַר לוֹ.
"אֵלֶּה, נֶעבֶּעךְ, מְשֻׁנִּים, אֵין לָהֶם עֵינַיִם.
אֵלֶּה, נֶעבֶּעךְ, מִסְכֵּנִים, אֵין לָהֶם אָזְנַיִם".

אַךְ לִבּוֹ כּוֹאֵב עָלָיו, וְהֵיטֵב חָרָה לוֹ,
רַק הַשֵּׁד אוּלַי יָדַע עַד כַּמָּה שֶׁרַע לוֹ.
לְבַדּוֹ בְּעֶגְלָתוֹ לְבֵיתוֹ אָז שָׁב הוּא,
וּלְבַדּוֹ נִפְעָם: עַד מָה כּוֹכָבַי זָהָבוּ!

וּבְתוֹךְ בֵּיתוֹ הַדַּל שְׁעַת דּוֹדִי דּוֹחֶקֶת. 
שְׂבַע מָרוֹר, אֲבָל בִּטְנוֹ אֶל הַגַּב נִדְבֶּקֶת.
דְּמוּעַ עַיִן הוּא שׁוֹכֵב עַל הַכַּר, שָׂרוּעַ,
וּבוֹנֶה הֵיכָל שֶׁל אוֹר, אוֹר יָקָר זָרוּעַ.
(לייב מורגנטוי, "מיין פעטער עליע האָט א בּוים", 'ביי דער ארבעט קלינגט דאס ליד', עמ' 9).

הפיכתו של "עץ הכוכבים" משיר יידי מתוק מריר ומלנכולי לשיר ילדים מרוכך ממחישה את כוחה של התרבות המקומית לנטוע מחדש את זיכרונות העבר הכואבים בנוף המולדת הקמה לתחייה. בדומה לעצי האורן בשירה הידוע של לאה גולדברג, שהפכו דימוי נפלא לחוויית ההגירה – "אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם … וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים" – גם עץ הכוכבים של מורגנטוי זכה לשתילה כפולה.

לייב מורגנטוי עצמו, ששרד את תלאות המלחמה, עלה ארצה ב-1957, ובכך העניק גם לחייו וגם לשירו קיום חדש. ובעוד צמרתו של עצו המופלא מזריחה את כוכביו בשמי הזמר העברי, שורשיו עודם נטועים בנופה הדווי והקודר של פולסיה מולדתו.