הפרופיל הנפוץ של המשכיל בן המאה ה־19 היה גבר צעיר ומלומד שפרק מעליו את עול המשפחה והמסורת. אולם לצד גברים אלה פעלו בשוליה של קהילת המשכילים במזרח אירופה ובמרכזה גם נשים שקראו את כתבי העת של תנועת ההשכלה ואף פרסמו בהם מפרי עטן. מי היו נשים אלה, ומדוע החלו לפרסם את דבריהן דווקא במחצית השנייה של המאה ה־19

כשהוא מתרווח בכיסאו לשעות אחדות של הנאה תרבותית עברית עכשווית, פתח המשכיל העברי בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19 את כתב העת העברי המשכילי שזה עתה הגיע אליו בדואר או בהשאלה ממשכיל אחר. כתבי העת 'המליץ', 'המגיד', 'הבוקר אור' ו'העברי' היוו עבור המשכיל העברי כיכר שוק וירטואלית ואפשרו לו להרגיש חלק מהקהילה המשכילית הקטנה והמפוזרת שהשתרעה על פני מרכז אירופה ומזרחה.

לו נשאל אותו משכיל אם החברים האחרים בקהילה הם גברים או נשים, בוודאי היה בוחר בביטחון באפשרות הראשונה. אך אם היה חד עין, היה מבחין כי לעתים מבליח על דפי כתב העת שבידו, בין שמות הכותבים הגבריים המוכרים, שם נשי החתום בשולי מכתב, מאמר או שיר. בין השאר הופיעו שם השמות יעטי וולרנר, דבורה אפרתי, רחל מורפורגו, ברתה רבינוביץ' וטויבה סגל. כמו עמיתיו בקהילה המשכילית הוא מן הסתם לא היה מייחס לעניין חשיבות מיוחדת, אלא רואה בו קוריוז חד פעמי ולא שינוי חברתי ותרבותי בעל משמעות. וכך, למרות העובדה שבמחצית השנייה של המאה ה-19 התפרסמו טקסטים עבריים שנכתבו על ידי נשים משכילות, לא נקלטה התופעה בתודעת הקוראים, אם כתוצאה מנדירותם של מופעים אלה ואם מתוך התנגדות פנימית בלתי מודעת של הגבר המשכיל להכללת אישה במועדון הגברי המשכילי. לכותבות העברית המשכילות גם אין כמעט זכר בתיאורים היסטוריים של התקופה ושל ספרותה.

במבט לאחור, היום מובן כי מול עיניהם של המשכילים החלה לפני כ-150 שנה מהפכה של ממש: לא רק שנשים משכילות, רבות יותר ממה שנדמה במבט ראשון, העזו ללמוד את שפת הספר העברית הגברית, אלא שהן אף היו מוכנות להיכנס למרחב הציבורי – זה שבחברה היהודית בתקופה ההיא, כמו במרבית החברות, היה גברי לחלוטין – ולפרסם את דבריהן בחתימת שמן בכתבי עת שונים.

 

מועדון גברי סגור

הדרת נשים מהמרחב הציבורי בכלל ומהפעילות התרבותית והספרותית בפרט לא הייתה ייחודית לחברה היהודית. בכל החברות הפטריארכליות, במערב ובמזרח, עמד מחסום חברתי, כלכלי ותרבותי בדרכן של נשים להשתתפות בפעילות תרבותית וספרותית, כפי שתיארה זאת הסופרת האנגלייה וירג'יניה וולף בספרה 'חדר משלך' (1929). אולם כאשר נשים יהודיות ביקשו לקחת חלק בשינוי החברתי והאידאולוגי שבישרה תנועת ההשכלה במאה ה-19 במרכז אירופה ובמזרחה, ולהשתתף באופן פעיל במפעל הספרות העברי, הן נתקלו במחסום גבוה במיוחד שנבע ממאפיינים ייחודיים לחברה היהודית המסורתית. ראשית, ההלכה והמנהג הדירו את האישה מלימוד תורה – הפעילות התרבותית והאינטלקטואלית המרכזית ביהדות המסורתית – ומהשפה העברית. אמרתו של רבי אליעזר בן הורקנוס במשנה – "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִּפלות" (סוטה ג', ד') – הפכה לכלל הלכתי קובע. החינוך הממוסד היה מיועד לבנים בלבד, ורק מיעוטן של הבנות רכשו בביתן מיומנות אוריינית כלשהי – בעיקר קריאה וכתיבה ביידיש. שנית, ההפרדה בין המרחב הציבורי שהיה גברי בלבד לבין מרחב הפרטי שכלל גם נשים קיבלה בחברה היהודית תוקף הלכתי מכוח הלכות צניעות המפרידות בין גברים לנשים בתחומים רבים. ברוח הפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מ"ה, י"ד) הודרו הנשים לא רק ממוסדות הלימוד הפורמליים אלא מכל הפרהסיה הדתית – נאסר עליהן להשמיע קול בבית הכנסת וליטול חלק פעיל בטקסים ציבוריים.

ניתן היה לצפות כי המהפכה שחוללה תנועת ההשכלה – שהטיפה למודרניזציה ולאירופיזציה של החברה היהודית ושלא ראתה בהלכה היהודית דרך בלעדית לניהול אורח החיים – תביא לשינוי בהדרה החברתית והתרבותית של האישה היהודייה. ואכן, החיקוי של אורח החיים האירופי וההכרה בנחיצותו של החינוך המודרני פתחו בפני חלק מהנערות יהודיות את שערי ההשכלה. החל מאמצע המאה ה-19 נפתחו בערים שונות, ובהן וילנה, אודסה וטֶלְז, בתי ספר לנערות, ונערות אחרות זכו לחינוך פרטי בבית. הנערות זכו להשכלה אירופית. הן למדו בעיקר צרפתית, גרמנית ורוסית, וקראו יצירות בשפות אלה, ואילו העברית נשארה מחוץ לתחום. כך נותרו תנועת ההשכלה היהודית והשפה העברית שבה השתמשו המשכילים היהודים על טהרת הגבריות. מתברר כי הגברים הצעירים מחוללי ההשכלה לא שינו את אופן התייחסותם לנשים, והללו הודרו מחוגי המשכילים העבריים כשם שהודרו מבית המדרש.

על רקע זה מרשימה במיוחד חציית המתרס הלשוני והמגדרי על ידי אותן נשים ששלחו מפרי עטן לכתבי עת עבריים. ידועים לנו היום כתבים עבריים של כשלושים משכילות עבריות, והם כוללים מכתבים אישיים שפורסמו בעיתונות העברית, מאמרים ומסות, שירים ואף רומן אחד. אותן נשים – לעתים קרובות נערות צעירות – אימצו את האידאולוגיה המשכילית וניסו להשתתף במהפכה שחוללה, לא רק באמצעות קריאה פסיבית אלא אף באופן אקטיבי – בכתיבה ובפרסום.

מי היו הנשים אשר למדו עברית, קראו ספרים שעסקו בהשכלה והאמינו בעקרונותיה, וכיצד קרה שבבת אחת, דווקא במחצית השנייה של המאה ה-19, הן החלו לפרסם טקסטים בעברית?