ארץ ישראל של המאה ה-19 זימנה ניסיונות מרים, קשים מנשוא, לאוהביה החדשים: יהודים אשכנזים, 'פרושים', שביקשו להתיישב בצפת ובירושלים. מרגע שהגיע לזירה הפך רבי ישראל משקלוב למנהיג הנושא בעול, וגם למעצב של הלכות ארץ ישראל לדורות

בכ"ד בטבת תקצ"ז (1837) רעדה האדמה, ורבי ישראל ידע שגם הפעם, כמו בפעמים כה רבות בעבר, יהיה עליו להתחיל הכל מהתחלה. את עיקר הרעש ספגה אמנם העיר צפת, בעוד שהוא עצמו ישב באותה העת בירושלים, אולם משהגיעו אליו החדשות הנוראות על הנעשה בצפת, הבין רבי ישראל שיהיה עליו ליטול על עצמו את מלאכת השיקום והבנייה מחדש של הקהילה היהודית שאותה אהב והנהיג במשך קרוב לשלושים שנה. אלא שהפעם, כך גילה עד מהרה, היו הדברים מורכבים בהרבה: המכה שניחתה על צפת הייתה קשה מנשוא, ולצד הטיפול בבעיות הבוערות לא יכול היה רבי ישראל להתעלם מן המחשבות הטורדות את מנוחתו, על אחריותו הוא לאסונה של העיר, ועל נכונות החלטתו הנושנה לרכז את היישוב האשכנזי בארץ דווקא בצפת.

שנתיים מאוחר יותר, כשהוא כבן שבעים, נפטר רבי ישראל לבית עולמו, שבע מאבקים, הוראה, הצלחות וכישלונות, אסונות משפחתיים ואתגרים אישיים שבהם עמד בגבורה ובאומץ לב. מעל לכל, כך נדמה, התבלטה לאורך השנים אמונתו התמימה והמידבקת של רבי ישראל, שלא השפיל את עיניו מעולם, לא מול פניהם של מנהיגים ושל מושלים מקומיים שלוחי רסן, ואף לא מול המציאות הקשה שהכריחה אותו להתמודד מולה באומץ בכל פעם מחדש.

 

מורי הדרך לארץ ישראל

את הדמות הראשונה שהשפיעה על עולמו, כבר בעודו ילד, לא הכיר רבי ישראל היכרות של ממש. סבו, רבי עזריאל, עזב את עירו שקלוב, את ביתו ואת משפחתו ב-1772 – כשנכדו הקטן היה כבן שנתיים – בדרכו לארץ ישראל. עליית רבי עזריאל ארצה נועדה לבדוק את האפשרות לארגן ולחדש את היישוב האשכנזי בארץ ישראל, והוא נחשב לימים אחד מאבותיה הראשונים של עליית האשכנזים הפרושים ארצה, שהתרחשה לבסוף רק כעבור כ-35 שנים. שהותו של הסב בארץ נמשכה אמנם רק זמן קצר, ובדרכו בחזרה לליטא, שעה ששהה באיזמיר, נפטר רבי עזריאל לבית עולמו. משבגר נכדו, שנודע לימים כרבי ישראל משקלוב, הקפיד לייחס עצמו גם למורשת סבו שהתווה עבורו את הדרך שבה יתקדם – דרך ארץ ישראל.

גם בחברת הדמות השנייה שעיצבה את עולמו הרוחני לא שהה רבי ישראל זמן רב. לבית מדרשו של רבו המובהק – רבי אליהו מווילנה, הגר"א – הגיע רק בתקנ"ו (1796), והספיק לשהות במחיצתו שנה אחת בלבד. אלא שבמהלך אותה שנה דבק רבי ישראל בדמותו ובתורתו של הגר"א, עד שהפך תוך זמן קצר לאחד המובהקים שבתלמידיו, שבחברתם שוחח הגר"א גם על דברים שלא פירט באוזני אחרים. לימים סיפר רבי ישראל שבעשרים הימים האחרונים לחיי הגר"א הוא לא מש ממיטתו, וניצל עד תומה את ההזדמנות ללמוד מרבו ולהכין את המשך חייו. אלה, כך ידע כבר מן הסתם, יוקדשו בין השאר גם להפצת תורתו ודרכו של רבו הגדול.

ואכן, לאחר פטירתו של הגר"א נותר רבי ישראל בווילנה ועסק – לצד חברו רבי מנחם מנדל משקלוב – בניסיון להביא לדפוס חלקים מתורתו של הגר"א שטרם ראו אור. הוא עצמו עסק בעיקר בסידור ובהדפסת ביאורו של הגר"א לשולחן ערוך אורח חיים, תוך שהוא מודע היטב לסכנה שבעצם פרסום הדברים:

כי מי שלא שימש כל צורכו ביגיעה ובשקידה רבה לחפש בדבריו, ואשר לא צללו בים התלמודים, ודאי ימצא כמה דברים אשר יהיו נראים כסותרים זה את זה … והוא לא ידע ואשם, כי הטעות אחריו כרוכה (מתוך ההקדמה של רבי ישראל משקלוב לספרו תקלין חדתין).

במקביל להדפסת ביאורו של הגר"א, החל לתכנן מן הסתם גם את עיסוקו העתידי בהלכות ארץ ישראל והמצוות התלויות בארץ, שאף אותן – כמו שסיפר לימים בהקדמה לספרו 'פאת השולחן' – למד מרבו הגדול:

והייתי כדן לפני החכמים, ובפרט שיטות חדשות עמוקות ונפלאות מאדוני מורי הגאון החסיד נוחו עדן בביאורו לסדר זרעים, דנהירין הוו ליה שבילין דירושלמי ובבבלי וספרא וספרי וכל התורה הקדושה … ורבנו הקדוש החסיד ז"ל היה מרגניתא דלית לה טימא כאחד מדורות הראשונים, כאשר תורתו הקדושה מעידה עליו בחיבוריו … וכל דבריו בלישנא קיטא וקצרה ככוכבים אשר ברקיע השמים (פאת השולחן, ירושלים תרע"א, דף ה' ע"א).

זמן מה לאחר פטירת הגר"א חזר רבי ישראל לשקלוב והיה למורה הוראה ו'מגיד מישרים', תפקיד שאותו מילא במשך כעשר שנים. לאורך כל אותן שנים ידע היטב שיום יבוא ויהיה עליו להגשים את חלומותיהם הבלתי מושגים של סבו ושל רבו, שחלמו שניהם לעלות ארצה ולבסוף לא עלה הדבר בידם. וכך ב-1809, משהגיעה אליו השמועה ששתי השיירות הראשונות של תלמידי הגר"א התיישבו בהצלחה בארץ ישראל, צרר רבי ישראל את כל משפחתו ואת אביו הקשיש ושם פעמיו לארץ ישראל. רק בה, ידע, יוכל להגשים את תכניותיו בשלמות: סיוע בביסוס היישוב האשכנזי המתחדש בארץ, ועיסוק מתמיד בתורת ארץ ישראל בעמקות הלב ומתוך יישוב הדעת.