האימפריה הרומית מוצגת לעתים קרובות כאימפריה אכזרית שלא ידעה להכיל את היהודים ואת תרבותם. כיצד השתלבו חיילים יהודים בצבא הרומי שלא היו בו משגיחי כשרות? מסע אל שרשרת האספקה האימפריאלית

נהוג להציג את יחסי היהודים והרומים – בעיקר בארץ ישראל – מנקודת המבט של מרידות היהודים באימפריה, והתמונה המשתקפת היא של עוינות הדדית. נקודת מבט זו גם משמשת דוגמה ליחסה האכזרי של האימפריה כלפי כל מי שלא נחשב רומי. האמנם תמונה זו מדויקת? בחינת יחסם של הרומים אל מיעוטים ששירתו בצבאם יכולה להיות דרך טובה לבחון זאת.

ישראלים מכירים את האמרה שצה"ל הוא צבא שיש לו מדינה. זו אמרה מפוקפקת באשר לישראל, אך היא מדויקת למדי באשר לצבאה של האימפריה הרומית – צבא שהייתה לו לא רק מדינה אלא אימפריה רחבת ידיים. בין מחצית לשלושה רבעים מתקציב האימפריה שימשו לתחזוקת הצבא. הצבא לא הסתפק בהגנה על הגבולות ובכיבוש שטחים, אלא היה אחראי גם על השיטור באימפריה עצמה, עסק בהקמת תשתיות, ניהל את רוב המכרות, ופיקח על אספקת מזון ליישובים מרוחקים ועל צי הסוחר שסיפק מזון לעיר רומא ובהמשך גם לקונסטנטינופול.

הצבא הרומי היה גם המעסיק הגדול ביותר באימפריה. בתקופת הקיסרות שירתו בו 300-600 אלף איש בו זמנית. הוא שימש כור היתוך והפיץ את התרבות הרומית, ושירות בו היה דרכם המרכזית של מיעוטים לרכוש אזרחות רומית ולהתקדם במעלה הסולם החברתי והמעמדי. עד כמה הייתה אפשרות זו פתוחה בפני יהודים ששמרו על מה שהיו לתפיסתם חוקי הכשרות? במאה השנים האחרונות טענו חוקרים כי הדרך שבה סופק המזון לצבא הרומי לא אפשרה ליהודים להשתלב בו. מבט מחודש על דרכי האספקה מעלה אפשרות אחרת.

 

לצעוד על קיבות שונות

נטל האספקה העיקרי על צבאות מודרניים הוא דלק ותחמושת, אך בצבאות קדומים הבעיה העיקרית הייתה מזון, ויהודים לא היו היחידים שהיו להם דרישות תזונתיות מיוחדות.

בדיאלוג של הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס שנכתב בידי תלמידו אריאנוס נאמר:

הגד לי האם כל הדברים שבני אדם רואים כטובים וכראויים נחשבים כאלה בצדק? והאם ייתכן שכל הדעות שהיהודים, הסורים, המצרים והרומים אוחזים בהן בנושא מזון נכונות המה? וכיצד ייתכן הדבר? (Arrianus, Dissertations, 1:11:12).

הגיוון באמונות – ובהגבלות שהן מטילות על דברי מאכל – משתקף גם בדברי קלסוס, פילוסוף בן המאה השנייה המוכר לנו בעיקר מכתבי פולמוס שכתב נגדו אב הכנסייה אוריגנס. קלסוס טען כי היהודים אינם נעלים מאחרים:

הם בוודאי אינם קדושים יותר מאחרים בגלל שהם נימולים, משום שהמצרים והקולכים עשו זאת לפניהם. גם לא בגלל הימנעותם מחזירים, כי גם המצרים עושים כן, ובנוסף [הם נמנעים] גם מעזים, מכבשים, משוורים ומדגים. ופיתגורס ותלמידיו נמנעים משעועית ומכל חי (Origenes, Contra Celsum, 5:41).

לא ברור לאילו הגבלות אכילה בדיוק התייחס קלסוס, ואפשר להניח כי הוא עירב כיתות ואמונות שונות במצרים, אך הדברים מורים בבירור כי בתחומי האימפריה הרומית, ובמיוחד במצרים, היו אמונות שונות שנכרכו בהן איסורים בתחום המזון. דבריו על מנהגם של תלמידי פיתגורס להימנע מאכילת שעועית ובעלי חיים העסיקו בעבר כותבים רבים. גם אנשי הכהונה במצרים וכוהני יופיטר ברומא נמנעו משעועית וממאכלים נוספים. פורפיריוס מצור, פילוסוף נאו אפלטוני בן המאה השנייה אשר התנגד לנצרות ואהד את היהדות, השווה בין מנהגי אכילה והימנעות ממנה:

על אף שאנו לוחמים בחיות טרף מסיבות מוצדקות, עדיין אנחנו נמנעים מחיות רבות המתקיימות בקרבתנו. לכן היוונים אינם אוכלים כלבים, סוסים ופרדות, אך אוכלים חזירים, שהמבויתים שביניהם זהים במינם לחזירי הבר, והדבר נכון [גם] לגבי ציפורים. כי בחזיר אין שימוש פרט למאכל. אך הפיניקים והיהודים נמנעים מכך, כי במקומות מושבם כלל לא היו בנמצא (Porphirius of Tyre, De Abstinentia, 1:14).

במקום אחר התייחס פורפיריוס למידת ההקפדה על איסורים אלה:

בעוד שהסורים אינם טועמים דגים והעברים חזירים, ורבים מהפיניקים והמצרים פָּרות, וגם כאשר מלכים רבים ניסו לשנותם הם היו נכונים למות ולא לסטות מחוקיהם, [בעוד] אנו נכונים לעבור על חוקי הטבע וחוקי אבותינו מתוך פחד מפניהם או מדברי בלע הנובעים מפיותיהם (שם, 2, 61).

תיאורים של אמונות שונות שמהן נובעים איסורי אכילה מוזכרים גם בדברי פילוסופים והיסטוריונים נוספים מהעת העתיקה.

למרות שאיסורי אכילה היו נפוצים, הרי שפרטי האיסורים ביהדות סבוכים יותר ממה שהיה מקובל באמונות אחרות, ואנחנו גם יודעים עליהם הרבה יותר. אפשר להשתמש בידע הזה כשמנסים להבין כיצד אפשרו הרומים לחיילים בני אמונות שונות לשמור על מנהגי התזונה המקודשים להם.

 

שרשרת אספקה

בעת שלום היו לחיילים הרומים מקורות מזון שונים. לאספקה ששלחה המדינה מרחוק נוספו מוצרים חקלאיים שגידלו אזרחים או חיילים סביב מחנות הקבע, מזון שנקנה מאוכלוסייה אזרחית, משלוחים שהגיעו מהמשפחות ובעלי חיים שניצודו. ידוע כי עד למאה השלישית קיבלו חיילי הצבא הרומי מזון כחלק נכבד משכרם. מפירוט התשלומים שניתנו לחיילים ששירתו בדורא ארופוס הסמוכה לנהר פרת עולה כי כשליש משכרם קוזז בגין האוכל שצרכו.

המזון הבסיסי היה דגן, וכשבעים אחוז מצריכת הקלוריות היומית של החיילים הגיעו ממנו. המינוח הלטיני לתזונת הדגן של החיילים היה קיבריה (Cibaria), והוא שימש לעתים גם לתיאור כלל תזונתו של החייל. כמו האזרחים האחרים גם החיילים צרכו בעיקר חיטה ונמנעו משעורה שנחשבה למאכל בהמות. ההקצבה היומית שהנהיג אוגוסטוס בצבא הקיסרי הייתה כשבעה ק"ג דגן לקונטוברניום – היחידה הבסיסית ביותר בצבא שכללה שמונה חיילים ולעתים גם שני סבלים או עבדים שחלקו אוהל. יחידה זו מקבילה לכיתה בצבאות מודרניים. בדרך כלל אפו החיילים לחם מהדגן שטחנו בעצמם, אך הוא שימש גם להכנת דייסות, עוגות ומרקים. מסופר כי הקיסר קרקלה נהג לטחון את מנת הדגן שלו ולאפות את לחמו בעצמו כדי שהחיילים הפשוטים יראו בו אחד משלהם, ואילו הקיסר יוליאנוס בחר לאכול עם חייליו דייסה שהוכנה מהדגן.

ברוב מחנות הצבא לא היו מטבחי שדה וחדרי אוכל, ורק במחנות הקבע היו חדרי אוכל לקצינים הבכירים ומאפיות ציבוריות. לעתים קיבלו החיילים מנת לחם יומית במקום מנת דגן, וכדי לוודא שלא נגרע דבר מההקצבה המגיעה להם היה האופה הצבאי או החייל התורן חותם את שמו על הלחם. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו חותמות לחם אחדות, ומעניין לציין כי בחותמת שנמצאה במצדה מופיע השם יוספוס, המעיד כנראה שהאופה היה יהודי. גם במחנות הקבע רכיבי המזון האחרים, מלבד הלחם, הוכנו על ידי החיילים, בין אם באופן פרטני ובין אם במסגרת הקונטוברניום.