גם כשיודעים להבחין בין טוב לרע, ההבחנה בין רעים לטובים היא תמיד מורכבת יותר. יודיתה (יהודית) מגיליוסקאיטה הייתה קאפו יהודייה ונודעה כקאפו הטובה במחנות אחדים, אבל התפקיד שמילאה רדף אותה כל חייה, והיא התקשתה למצוא את מקומה בקרב הליטאים שבקרבם חיה ובקרב בני עמה היהודים
לא מרבים לכתוב על יהודים ששימשו בתפקיד קאפו. כיצד נבחרו לתפקיד האיום והבלתי אפשרי הזה, האם יכלו לסרב, כיצד התנהגו כלפי אחיהם לצרה, מה עלה בגורלם ומהם גבולות המוסר וההתנהגות האפשריים בעת המאבק לשרוד. סיפורה של יהודייה אחת שהייתה קאפו טובה הוא סיפור על אי צדק משווע ועל בדידות גדולה.
יודיתה
יודיתה (יהודית) מגיליוסקאיטה נולדה בי״ח במרחשון תרפ״ו (5.11.1925) בעיירה ריטובה שבמערב ליטא. האב היה רופא, והאם הייתה עקרת בית שגידלה את שלוש בנותיה. יודיתה למדה בבית הספר העברי בריטובה והייתה תלמידה טובה. בגיל 79 ידעה עדיין לדקלם בעברית בהגייה האשכנזית את כל בתי שירו של חיים נחמן ביאליק 'אל הציפור'.
יהודים הורשו לגור בריטובה כבר במאה ה-17, ויש תיעוד על קיומם של בית כנסת ובית חולים יהודיים מהמאה ה-18. לפני שהצבא הגרמני פלש לליטא ביוני 1941 רוב תושבי העיירה היו יהודים. אחרי הפלישה ציוו הגרמנים על אחדים מיהודי ריטובה, ובהם רב העיירה הרב שמואל פונדילר, לאסוף את כל ספרי הקודש והתפילין ולשרוף אותם. הרב אולץ לרקוד לנוכח השרֵפה כשחצי זקנו מגולח. הגרמנים ציוו עליו לבקע בולי עץ ולגרור אותם, והוא התמוטט תחת העומס, חטף התקף לב ומת. יהודי העיירה הובאו לאחוזת גארול שליד עיר המחוז טלז. באקציה שנערכה ימים אחדים אחר כך הוצאו הגברים להורג ביער גארול. הנשים הזקנות והחולות הובאו לגטו גארול ובהמשך הומתו גם הן ביער, והנשים הכשירות לעבודה נותרו בינתיים בחיים. עד ז' באלול תש"א (20.8.1941) נרצחו גם כל הנשים שהיו במחנות עבודה.
רק קומץ יהודים ויהודיות מריטובה נותרו בחיים לאחר השואה. חלק מהנשים עוד זוכרות מהתקופה שקדמה למלחמה ומהמלחמה עצמה את יודיתה יפת התואר, בעלת השער הזהוב, העיניים הכחולות והעור בהיר. אבל מה שהעניק לה הטבע היה אולי גם מה שחתם את גורלה האכזרי.
עם פלישת הצבא הגרמני לליטא ב-22.6.1941 ניסו יהודי ריטובה לברוח לכיוון צפון מזרח במטרה להגיע לרוסיה. מאשה ושלוש בנותיה צעדו ברגל כ-45 קילומטר, הגיעו עד טלז ושם נכלאו בגטו. רוזה, אחותה הבכורה של יודיתה, נרצחה בטלז בגיל 18. דאשה הדסה, האחות השנייה, נותרה בגטו וניסתה להימלט ממנו אך הוסגרה (ראו מסגרת).
הכובשים הגרמנים השפילו את הרב בפומבי ועינו אותו עד שלקה בלבו ומת. הרב שמואל פונדילר והמצבה שיודיתה סייעה להקים לזכרו
הקאפו הטובה
יודיתה ואמה מאשה הצליחו להימלט מגטו טלז אך נתפסו והובאו לגטו שאוולי. גטו זה היה מחולק לשניים והן התגוררו בשכונת טראקו בגטו שכלל חמישה רחובות. מאשה הפכה לאסירה מספר 1435 ויודיתה קיבלה את המספר 1436. כחלק ממשטר האימה שהוטל במחנות מינו אנשי האס אס קפואים שהיו אחראים על המשמעת, הסדר והניקיון ועל ביצוע העבודות שהוטלו על האסירים, ובגטו שאוולי נבחרה יודיתה לשמש קאפו של האסירות היהודיות.יודיתה נאלצה להמשיך למלא את תפקידה גם לאחר שגורשה עם האסירות ביולי 1944 מערבה מליטא למחנה הריכוז וההשמדה שטוטהוף, סמוך לחוף הים בצפונה של פולין.
בשטוטהוף ערכו הגרמנים סלקציה. מי שנחשבו לא כשירות לעבודה נשלחו לתא הגזים הקטן של המחנה, גופותיהן הועברו למשרפות ואפרן פוזר ביער הסמוך. מאשה, אמה של יודיתה, נרצחה בשטוטהוף בגיל 55. כחמישה שבועות אחר כך נשלחו האסירות הכשירות לעבודה למחנה גוטובו, כ-160 דרומית לשטוטהוף. יודיתה שוב מונתה לקאפו של אותן אסירות יהודיות מורעבות וחלשות. כמו במחנות עבודה אחרים גם בגוטובו על שתי הקאפואיות היהודיות היה אחראי איש ורמכט, ומעליו פיקח איש אס אס. בחורף 1944 חפרו האסירות באדמה הקפואה והמושלגת של צפון פולין תעלות נגד טנקים. למעלה מ-500 אסירות יהודיות נספו בגוטובו.
למה נבחרה דווקא יודיתה לשמש קאפו? בין האסירות שנותרו בחיים היו שהלעיזו עליה כי התנדבה לתפקיד כדי להגביר את סיכוייה להישאר בחיים. אחרות הניחו ללא בסיס כי יופייה הנדיר אחראי לכך. על עובדה אחת לא היו עוררין: לאורך מסלול הגיהינום מגטו שאוולי דרך מחנה שטוטהוף ועד מחנה גוטובו יודיתה הייתה אחת משתי הקאפואיות היהודיות. הקאפו השנייה לא היססה להכות אסירות יהודיות בעזרת קרש עץ או מצקת מרק ודאגה רק לרווחתה ולרווחת אמה, ואילו יודיתה לא הרימה יד מעולם. היא ניסתה תמיד לעזור לכל האסירות – לא רק לאלה שהכירה מעיירתה ריטובה – והתייחסה אליהן תמיד יפה. היא ניסתה לדלות לאסירות מעט מתחתית הסיר, שם רוכזו המרכיבים העשירים יותר של המרק הדל, שהיו למעשה ירקות מעופשים, והיא נודעה תמיד כקאפו הטובה. עדויות על כך שמעתי מניצולות אחדות.
עם התקרבות הצבא הרוסי נשלחו האסירות היהודיות בצעדת המוות לכיוון גרמניה. מי שלא צעדה מספיק מהר בשלג ומי שעצרה רגע לנוח נורתה במקום. מאלף הנשים והנערות שהיו במחנה גוטובו חצי נספו באזור המחנה והיתר נאלצו לצעוד. כ-150 מהן פיגרו במהלך הצעדה ונרצחו במקום. לאחר ימי הליכה אחדים שבהם התקדמו כשלושים קילומטר שוחררו הצועדות בז' בשבט תש"ה (21.1.1945) על ידי הצבא הרוסי ליד העיירה נובה מיאסטו.
להתרחק מיהודים
זמן קצר לאחר השחרור התנפלו יהודים שנותרו בחיים על כל מי ששימש קאפו והיכו אותם מכות רצח ללא הבחנה. הם לא הבחינו בין רעים לטובים והיכו גם כאלה שהיו במחנות אחרים והם לא הכירו אותם. זה היה מעין פורקן קולקטיבי. יודיתה שהוכתה קשה אושפזה בבית חולים למשך שלושה חודשים ונותרה נכה. עד סוף ימיה היא לא יכלה ללכת או לעמוד ללא עזרה.
בעקבות מה שחוותה חששה יודיתה מקשר עם יהודים ולכן גם פחדה לעלות לישראל. ב-1945 היא חזרה לריטובה וגילתה כי בתים רבים של יהודים נבזזו ונשרפו. אישה נוצרייה שהייתה עוזרת הבית של אמה החזירה לה את אלבום התמונות של משפחתה שהוסתר על ידה במשך המלחמה. יודיתה השתקעה בעיר קלייפדה, כחמישים קילומטר מערבית לריטובה. היא לא שבעה נחת מבעלה הראשון, יהודי שנהג להכות אותה. לאחר שעזב אותה לטובת אישה אחרת התחתנה יודיתה עם ליטאי לא יהודי שהתייחס אליה יפה ודאג לצרכיה. השכנים הליטאים בשיכון הדל בקלייפדה הציקו לה לעתים, זרקו אבנים על חלונה וצעקו 'נחש יהודי', אבל לא היה לה לאן לברוח. אחרי המלחמה היהודים דחו אותה והנוצרים הליטאים הטרידו אותה, והיא פחדה מאלה ומאלה. על רצח אחותה דאשה-הדסה בידי ליטאים שמעה עדות ממקור ראשון.
במהלך 16 השנים האחרונות לחייה סעדה את יודיתה מטפלת בשם ניולה. ניולה הייתה תינוקת בת יומה כשנמצאה בקרטון מלוכלך בגודל קופסת נעלים מחוץ לגדר התיל של גטו קובנה. האנשים שמצאו אותה גידלו אותה, היא הקימה משפחה, גרה בקלייפדה וטיפלה ביודיתה. ניולה היא בעלת חזות יהודית מובהקת, וכשהוצע לה לעלות לישראל נזעקה יודיתה שחששה להישאר ללא עזרה.
חסדים על תנאי
בגיל 91 החליטה יואנה שימקוטה-ליקושויצ'ינה לחשוף בעיתון ליטאי את הסיפור על הנערות היהודיות שהוחבאו בבית הוריה בנעוריה בימי הכיבוש הגרמני. פרטים רבים בעדותה ניתנים להצלבה עם עדויות אחרות על אותם אירועים. מהדברים שכתבה התברר גורלה המר של דאשה הדסה, אחותה האמצעית של יודיתה
בסתיו 1942 הביא החקלאי קזיס ונקוס לבית הוריי פראנאס שימקוס ואונה שימקינה שתי בחורות יהודיות – הדסה מגיליוסקאיטה וסוניה אילפרטייטה. הן היו תושבות העיר ריטובה ונכלאו בגטו טלז. הן נמלטו מהגטו כאשר השומרים היו שיכורים והסתתרו ביער עד שביקשו עזרה מונקוס. כיוון שביתו היה ליד הכביש הוא הביא אותן לכפר רמונישקס, להורים שלי שהיו ידועים כאנשים טובים … באותו זמן גרו בביתנו, בית בן חדר אחד, שישה אנשים (יואנה שימקוטה-ליקושויצ'ינה, "פצע שלא מגליד", 'העיתון החופשי של ליטא', Laisvas Laikraštis Lietuvai, גיליון 7, 16-23.2.2019, עמ' 10-11).
אם המשפחה סיכמה עם חברים כי יקבלו את סוניה ויסתירו אותה במרתף, ואילו הדסה, אחותה של יודיתה, נשארה להתגורר אצלם במטבחון. כל פעם שהכלבים נבחו החביאו אותה הכפריים בארון הכלים. כשהדסה הגיעה אליהם היא הייתה בהיריון לאחר שנאנסה על ידי אחד השומרים בגטו.
לפני חג הפסחא, ב-25 במרץ 1942, ילדה הדסה על הספסל במטבח בן רזה מאוד שבכה ללא הרף. הדסה הייתה סבלנית, בריאותה השתפרה אחרי הלידה והיא האכילה את התינוק ששכב בחלק האחורי של מיטת הוריי. אמי, בהיותה דתית מאוד, הגיעה לכנסייה של וֶקְשְׁנֶה לפני חג הפסחא כדי להתוודות בפני הכומר וינסנטאס סנקוס. אמי לא ידעה שהוא תומך פעיל בממשלה הפשיסטית הגרמנית, והתוודתה בפניו בחשאיות, כסגנו של א-לוהים עלי אדמות, על הילד החלש של האישה היהודייה. לאחר שהכומר שמע את שם אמי ואת שם הכפר הוא הבטיח לבוא על סוסו ולהטביל את התינוק כעבור יומיים (שם).
האם חזרה רגועה לביתה כשהיא מאמינה שהתינוק החולה לא ימות בלי טבילה, אלא שבמקום הכומר הגיעו כבר למחרת שוטרים שהקיפו את הבית. הדסה, שהייתה ימים אחדים אחרי הלידה, הוכתה בקת רובה וגורשה מהבית כשעל גופה בגדים קלים בלבד. יחד אתה נלקח גם אבי המשפחה,אך הוא שוחרר לאחר מאסר של חודשים אחדים. האם, שראתה את השוטרים מבעד לחלון, הניחה את התינוק הישן עטוף בסמרטוטים ליד פלך האריגה וכך הוא נעלם מעיניהם. השוטרים הותירו את הדסה פצועה קשה וחסרת הכרה ליד בית בשולי וקשנה ונכנסו לעיירה לחפש חופרי בורות. בינתיים התעוררה הדסה מעלפונה וגררה את עצמה לבית שלידו שכבה. בעל הבית עטף אותה בסמרטוטים ויצא בתואנה שהוא הולך להביא תרופות. הוא חזר עם השוטרים, ואלה הרגו את הדסה כשהייתה רק בת 19 וקברו אותה ליד גדר הבית.
אמה של יואנה חשה אשמה על שנתנה אמון בכומר וכך הסגירה את הדסה ואת סוניה, ועל כן היא לקחה את התינוק והניחה אותו ליד דלתה של משפחה חשוכת ילדים בכפר והשקיפה מרחוק על הבית עד שראתה שהתינוק נמצא והוכנס פנימה. התינוק החולה נמסר לנזירות במנזר של וקשנה, ואלה העבירו אותו לבית יתומים בקובנה. מנהל בית היתומים ד"ר פיאטרס באובליס, שהסתיר עשרות ילדים יהודים במהלך השואה, הוכר לאחר מותו כחסיד אומות העולם. הבן לא ידע דבר על מוצאו היהודי, וכשנודע ליודיתה בערוב ימיה שיש לה אחיין היא לא רצתה קשר אתו, משום שלא היה רק בן אחותה אלא גם בנו של שומר הגטו שאנס אותה.
הכומר סנקוס הסגיר גם את מיקומה של סוניה שהגיעה לכפר יחד עם הדסה. לפי עדותה של יואנה השוטרים נסעו לבית שבו הוחבאה סוניה, אך היא הסתתרה מאחורי הבגדים בארון והם לא הצליחו למצוא אותה. במשך חצי שנה היא הסתתרה בגינתה של משפחה אחרת, וכשהכוחות הרוסים התקרבו חזרה לביתה של יואנה. היא הסתתרה שם ימים אחדים עד שהועברה לידי המודיעין הרוסי. לאחר שהודתה לפראנאס שימקוס, אביה של יואנה, נסעה סוניה במכונית של הצבא הרוסי ומאז לא נודעו עקבותיה.
הכומר וינסנטאס סנקוס, שהסגיר את שתי הנשים, ניסה לברוח מערבה בסוף המלחמה, אך נעצר, נידון לעשר שנות מאסר ובסופן מונה לכומר מכל המקומות דווקא בריטובה. הוא מת ב-1986.
לא ידעו במי מהליטאים אפשר לבטוח. משתפי פעולה ליטאים שעל זרועם סרט מסייעים לכובשים הגרמנים ללכוד יהודים | הארכיון הפדרלי הגרמני
פגישה מצמררת
לפני כ-15 שנה נפגשה חנה בורוכוביץ, ילידת ריטובה שעלתה ארצה, עם יודיתה, הקאפו שלה מהמחנות. יודיתה התגוררה בשיכון רכבת דל בסגנון סובייטי. לבניין היו חמש קומות והוא לא שופץ מעולם. ניולה הוליכה את חנה בגרם המדרגות הצר והאפל. 14 מדרגות שבורות הובילו לדירה הזעירה בקומה הראשונה.
עם כניסתה של חנה עמדה יודיתה בסלון דירתה, נשענת על שני קביים חלודים כדי לברך את האורחת ונאבקת לאזן את קומתה הגבוהה. נוכחותה בלטה בחדר. כשנשקה את חנה על שתי לחייה איבדה את שיווי משקלה הרעוע וניולה סייעה לה לשבת לאחר העמידה המאומצת. יודיתה הביטה באורחת בחרדה, בדאגה ובציפייה.
הסלון היה מרוהט בצבעים כהים בסגנון סובייטי ישן והזמן כמו עמד מלכת. יודיתה ישבה על כורסה מרופדת קטיפה בתנוחה איתנה כמו צוק אך נראתה מתוחה. היא הזמינה את חנה לשבת לצדה על ספה ישנה ובלויה. שתיהן חיכו לפגישה הצפויה ימים ארוכים, ויודיתה גדשה את השולחן בכיבוד רב.
השתיים לא פגשו זו את זו מאז שהלכו יחד בצעדת המוות כמעט שישים שנה קודם לכן. במשך הפגישה, שארכה שלוש שעות וחצי, חששה יודיתה כי היהודים חזרו כדי להכותה. חנה ניסתה להרגיע אותה, וכדי לרכוש את אמונה השתמשה בשם החיבה הישן שלה – בָּבְקֵה. לאורך כל הפגישה הכחישה יודיתה כי היא זוכרת את חנה. "לא הייתי אתך באותם מחנות", אמרה. "אני זוכרת את אביך מריטובה ואת אחותך מבית הספר, אבל לא אותך". "את היית הקאפו הטובה, תמיד עזרת לי ואחותי", ענתה חנה. אך יודיתה הכחישה שהייתה קאפו וטענה כי הייתה רק זקנת הצריף, בלוקאלטסטה. יודיתה הכחישה כל זיכרון משותף שחנה ניסתה להעלות מהמחנות, ורק כשקמה להיפרד ממנה אחזה לפתע בזרועה של חנה מעבר לסף הדלת ואמרה: "אני יודעת מי את. ידעתי זאת כל הזמן".
מילה בתיבה | קאפו
יש סברות שונות באשר למקורו של הכינוי קאפו – כינוים של האסירים שמינו הגרמנים לפקח על חבריהם. יש הטוענים שהמלה נוצרה מראשי התיבות של הצירוף הגרמני Kameraden polizei – משטרת עמיתים – אסירים המפקחים על עמיתיהם. מלה גרמנית אחרת המוזכרת כמקור אפשרי היא Lagercapo – מפקד מחנה – שכלולה בה המלה האיטלקית capo שפירושה ראש, או העומד בראש, והיא משמשת גם לתיאור ראש המאפיה בסיציליה וראש המאפיה האיטלקית בארצות הברית.
אחרית דבר
חנה ויודיתה נשארו בקשר טלפוני והחליפו ביניהן מכתבים ביידיש. חנה שלחה לה תפוזים מישראל והן שמרו על קשר עד לפטירתה של יודיתה בגיל 83 בז׳ בכסלו תשס״ט (4.12.2008). יודיתה, שלא היו לה ילדים, הורישה את דירתה למטפלת המסורה שלה ניולה. יודיתה היא היחידה שנותרה בחיים ממשפחתה לאחר השואה. היא נקברה לצד בעלה השני בבית הקברות המרכזי של קלייפדה. ניולה דאגה כי מניין מחברי הקהילה היהודית ישתתפו בטקס הקבורה והקימה מצבת שיש על הקבר.
לנוכח סיפורה הקשה של יודיתה אין מנוס מלשאול את עצמנו בכנות האם ניתן לדעת בוודאות כיצד היה כל אחד מאתנו מתנהג, האם מי שלא היה שם יוכל אי פעם לנסות לדמיין את עצמו במקום? שאלות אלה יישארו פתוחות, כי כדבריו של הלל לא נוכל לדון את מי שלא היינו במקומו.
לקריאה נוספת:
איתמר לוין, 'קאפו באלנבי – העמדת יהודים לדין בישראל באשמת סיוע הנאצים', יד יצחק בן-צבי, תשע"ו; רבקה ברוט, 'באזור האפור – הקאפו היהודי במשפט', האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ט; טוביה פרילינג, 'מי אתה לאון ברז'ה? סיפורו של קאפו באושוויץ, היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון', רסלינג, תשס"ט.
מוזמנים לשתף
