ערב פסח, הדרך העולה שכמה. בהר גריזים נשלמות ההכנות לחג. השה ממתין, והעדה לבושה לבן. ובהר הבית?

על פסח השומרונים, פסח היהודים – ומה שביניהם

האם כאשר אנחנו יושבים כיום סביב שולחן הסדר, קוראים את ההגדה ומזכירים את הזבחים ואת הפסחים – אנחנו מייחלים לפסח דוגמת זה הנחגג מדי שנה כבר אלפיים שנה על הר גרזים שבשומרון? פסח השומרונים נראה לכאורה דומה מאוד לפסח דורות של עם ישראל, כפי שנעשה כשהעם ישב על אדמתו ובית המקדש עמד על תלו. האמנם יש זהות בין הפסח השומרוני לפסח היהודי?

כדי לענות על שאלה זו עלינו לשים פעמינו אל ההר המשקיף שכמה בחודש ניסן.

החג המרכזי של השומרונים הוא יום הקרבת קרבן הפסח – זבח הפסח בלשונם. זה היום שמחבר את כל בני העדה, וגם השומרונים שמתגוררים בחולון – המרכז השני של השומרונים – מגיעים להר גרזים כדי להשתתף בחגיגה. מי שעזב את העדה ולא השתתף פעם אחת בזבח הפסח ניתק את הקשר עם העדה לצמיתות. אין דרך חזרה.

לפני כשנתיים הוקרן בארץ הסרט התיעודי 'שומרוני בודד', המגולל את סיפורו של ברוך צדקה – אביה של השחקנית סופי צדקה – שארבע בנותיו עזבו את העדה. הסיפור שלו ממחיש את הקשרים ההדוקים בין בני העדה מחד גיסא, ואת הקשיים הניצבים בפני מי שהוא או בני משפחתו לא הלכו בתלם מאידך גיסא.

שמחה על קיום מצווה

כל תהליך הקרבת הפסח מתבצע על פי הכתוב בתורה בשמות י"ב, על פי הפרשנות השומרונית כמובן. בעשור לחודש הראשון לפי לוח השנה השומרוני – י' בניסן בלשוננו – קונים נציגי העדה את הכבשים לקרבן הפסח. הדבר מבוסס על הפסוק: "דברו אל כל עדת ישראל לאמור: בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית". את הכבשים בודקים היטב על מנת לוודא שאין בהם מום, שהרי בעלי מומים אינם כשרים להקרבה, ומוודאים שאכן נקנה "שה תמים זכר בן שנה", ככתוב. כל משפחה, או קבוצה של משפחות גרעיניות, קונה כבש, ושומרת עליו מכל משמר עד ליום ההקרבה – "עד ארבעה עשר יום לחודש הזה … בין הערבים".

הזבח עצמו נערך ביום י"ד בניסן. כבר בצהרי היום מבעירים את האש בתנורים המוכנים לצליית הכבשים. התנורים הם למעשה בורות גדולים המדופנים באבני שדה. האש הבוערת במשך מספר שעות מחממת את האבנים, וכך התנור מוכן לצליית הכבשים לאחר שחיטתם. מוטות עץ ארוכים, מעצי אורן הגדלים בהר גרזים, שישמשו כשיפודים, מוכנים אף הם. למעלה מחמישים כבשים מוכנים אף הם במקום לשחיטתם.

שעתיים שלוש לפני השקיעה מתקבצים ראשי העדה וזקניה בבית הכהן הגדול, או במרכז הקהילתי על הר גרזים, ומקבלים את פני האורחים הרבים הבאים לברך, להיפגש, לראות ולהיראות. בין האורחים: נציגי השלטון – הן נציגי הממשל הצבאי הישראלי והן נציגי הרשות הפלשתינית, דיפלומטים, ראשי עדות שונות, ראשי קבוצות פוליטיות, ידידי העדה, חוקרים וחברים אישיים.

כשעה לפני השקיעה יוצא הכהן הגדול בראש זקני העדה ונכבדיה אל מקום הזבח. המוני אורחים שבאים לראות את הטקס צובאים על הגדרות המקיפות את המתחם הסגור. צעירי העדה – כולם לבושים לבן – מרוכזים באזור 'מזבח השחיטה', שהוא למעשה תעלה חפורה באדמה, בהתאם לכתוב "מזבח אדמה תעשה לי". התעלה מדופנת באבנים – "ואם מזבח אבנים תעשה לי". מבעירים אש בתעלה ומכינים עליה מכלי מים לצורך הפשטת העורות מעל הכבשים.

זקני העדה ונכבדיה סובבים את הכהן הגדול בתפילה ובפיוט. הפיוט, שנאמר בארמית, עוסק ביצחק, שעל פי המסורת נולד בפסח, ובאיל שהוקרב במקומו, המזכיר את קרבן הפסח. הכהן הגדול עולה על במת אבן קטנה, פניו מערבה אל השמש השוקעת, ופותח בקריאת הפסוקים המצווים על הקרבת הקרבן: "וידבר שמא…" – שם ה' אינו נהגה ככתבו, ובמקומו משתמשים השומרונים במלה הארמית 'שמא', שפירושה 'השם' – "אל משה ואל אהרן בארץ מצרים…". קולו הולך ומתחזק, הקהל כולו מרותק לקריאתו, הצעירים כבר גוררים את הכבשים אל סמוך למקום השחיטה, והשוחטים מוכנים למלאכתם בחלפים שלופים. עם שקיעת החמה מגיע הכהן למלים "ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל" – כך כתוב בנוסח התורה שבידיהם – ואז מגיע רגע השיא של היום, השחיטה עצמה. לאחר השחיטה יש פרץ של חיבוקים ונשיקות, מפגשים מרגשים בין קרובים רחוקים, ושמחה אמיתית על קיומה של מצווה חשובה – המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל עוד בהיותו במצרים – הקרבת קרבן הפסח.

 

יום הפסח וחג המצות

עם השקיעה מתחיל היום הראשון של חג המצות. בתורה רק יום י"ד בניסן – שבו מקריבים את הקרבן – נקרא חג הפסח, ושבעת ימי החג נקראים חג המצות. כבר בתקופת חז"ל החלו לקרוא לכל שבעת הימים חג הפסח, והביטוי התנ"כי חג המצות השתמר בעיקר בתפילות. אצל השומרונים נשמרה ההבחנה המקראית גם בדיבור ובשיחה: פסח הוא רק הקרבן והיום שבו הוא קרב, וכל שבעת הימים מכונים חג המצות.

העיסוק בקרבן הפסח נמשך אל תוך הלילה. עם קריאתו של הכהן הגדול "ושחטו אותו" ממהרים השוחטים השומרונים לשחוט את הכבשים. גם אצלם "שחיטה בזר כשרה", כמקובל אצלנו, ולא הכהנים הם ששוחטים. הם מקפידים שדם הקרבן יוגר אל התעלה המשמשת כמזבח, ואף מורחים טיפת דם על המצח, זכר לנאמר בפסח מצרים: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם". הם לא נותנים דם על הבתים כי בעבר חיו השומרונים בין שכניהם הערבים בשכם, וסימן הדם על הבית יכול היה לעלות להם בחייהם.

את הכבשים מפשיטים מעורם בעזרת המים שחוממו מבעוד יום. קורעים את בטנם ומוציאים את האיברים הפנימיים. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח, ושאר האברים מנוקים ומוחזרים לתוך גוף הכבש לקראת צלייתו. במשנה בפסחים (ז', א') יש מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי האם מותר להחזיר את האברים הפנימיים לגוף הכבש, או שמא יש לתלות אותם מבחוץ, משום שאם יחזירם הגוף יהפוך למעין כלי שבתוכו יתבשלו האיברים, וקרבן הפסח חייב להיות צלי ולא מבושל.

מי מאתנו ראה פעם את גיד הנשה? השומרונים מקפידים כמונו שלא לאכול את גיד הנשה, והם מוציאים אותו ושורפים אותו על המזבח.

כשעתיים לאחר השחיטה מוכנים כל הכבשים להכנסתם לתנורים לצלייה. חלקם איבריהם בתוכם, כדעת רבי יוסי הגלילי במשנה, וחלקם אבריהם תלויים על השיפוד מחוץ לגוף הכבש, כדעת רבי עקיבא. על כולם נבזק מלח, שנאמר: "ולא תשבית מלח ברית א–לוהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח".

אמנם ניתן להכניס כל כבש לתנור בנפרד, אך גם פעולה זו נעשה על ידי השומרונים בהשתתפות כל המשפחות ובחגיגיות רבה. בהינתן האות מתאספים סביב התנורים כל נציגי המשפחות כששיפודי העץ שעליהם תלויים הכבשים בידיהם, ותוך קריאת פיוט מיוחד מוכנסים כל הכבשים המשופדים לתנורים. לכל משפחה מורחבת יש עקרונית תנור משלה, אולם הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. מה שחשוב הוא שכל כבש ייצלה בפני עצמו, ולכן נועצים את השיפודים בתחתית התנור כך שהכבשים אינם נוגעים זה בזה וגם לא בדפנות התנורים.

ההתלהבות רבה והפעילות נמרצת. ילדים, בחורים צעירים ואף מבוגרים עסוקים כולם בכיסוי התנורים. שבכת ברזל מונחת על כל תנור, עליה נפרס שק, ועליו נשפכת אדמה לחה שחונקת את האש הבוערת בתנור וגורמת לכבשים להיצלות מהחום ולא להישרף באש. התנורים מכוסים, וכל חור או סדק שממנו עולה עשן נסתם מיד.