אוכל הוא כידוע לא רק מזון. כל תרבות בוחרת כיצד להזין את אנשיה על פי שיקולים שונים. מחיר, אקלים, מסורת ונסיבות טבעיות משחקים בוודאי תפקיד בקביעת התפריט של כל חברה, ולטענת המחברת גם שיקולים פוליטיים נלקחים בחשבון בעיצוב המזון. לדבריה, במאה השנים האחרונות עוצב המטבח הציוני – ובו סלט הירקות האופייני כל כך לארוחת הבוקר הישראלית, התפוז שעליו גאוותנו והסוכרזית הממתיקה את המשקאות ושומרת על הגזרה – בהתאם לשיקולים אידאולוגיים ופוליטיים. מקרי קצה כמו שליטה בהיקף הקלוריות שמהן ניזונו הישראלים בשנות החמישים בתקופת הצנע, ואופנת דיאטות הרזון שפשטה בארץ, זוכים בספר למבט מעמיק, פוליטי, פמיניסטי ובעיקר מרענן.

גיבורותיו הנסתרות של הספר הן נשות היישוב. ממקומן הכפוי בירכתי המטבח הפרטי או הציבורי נאבקו הנשים לייצר משאריות מזון ואבקת ביצים סעודות יומיום וחג שיספקו את צורכי העם היהודי בציון.

לבו של המשכן היה ארון הברית, המתואר בפירוט בתורה ובמקורות אחרים. הארון היה מצופה זהב, בתוכו הושמו לוחות הברית ומעליו הייתה כפורת עם שני כרובים. המחבר דן בשאלה מה היה תפקידו של הארון, ובעיקר מה הוא ייצג ביחס לא-לוהים. האם הקדוש ברוך הוא שכן בארון, ישב עליו או חפף מעליו? הספר, שמשולבות בו תמונות צבעוניות רבות, פורס את כל מרכיביו הפיזיים, האמנותיים והאליגוריים של הארון, ועורך השוואה מקיפה לרהיטים ולחפצים מקודשים במזרח הקרוב. אייכלר מוצא לכל אחד ממרכיבי הארון מקבילה, למעט העובדה שאין בו שום ביטוי להגשמת הא-ל. עשיית הארון על כל פרטיו על פי הצו הא-לוהי מסמלת את הברית בין א-לוהים לעם שבו בחר.