רב הפיראטים – שמואל פאלאג'י

כשהוסמך שמואל פאלאג'י הצעיר לרבנות בוודאי לא צפו הוריו את הכיוון שאליו תפנה הקריירה של בנם המבריק. הבחור הצעיר נמשך לעסקים ובהמשך לדיפלומטיה חובקת עולם, וכך מצא עצמו מסתובב בחצרות מלכים בשליחות פטרונו מלך מרוקו. אולם פאלאג'י לא הסתפק בכך — עד מהרה הוא הפך לשודד ים נועז ופגע קשות בצי הספרדי

יואב פולבר

היה זה באחד מימי הקיץ בשנת 1611. השמש זרחה על חופיה המוזהבים של מרוקו ובנמל הייתה תכונה רבה. הסבלים היו עסוקים בהעמסת מצרכי מזון על ספינות אדירות בעלות תרנים גבוהים, וברקע נשמעו בערבוביה שריקת הרוח בחבלים של מפרשי הענק וקולות השחזתן של חרבות המלחים. מטרתה של הפלגה זו לא הייתה העברת עבדים, תבלינים או סחורות שונות מאפריקה הקסומה לממלכות אירופה. הנוסעים היו שודדי ים מקצועיים שיצאו לצוד בלב ים את ספינות הצי הספרדי שהובילו מהיבשת החדשה אמריקה זהב, כסף ואבנים יקרות.

בשלהי ימי הביניים סצנה מעין זו הייתה אופיינית למדי בנמלי צפון אפריקה. הים התיכון שרץ שודדי ים – בין אם כאלה שקיבלו רישיון לכך מאחת המדינות ובין אם כאלה שפעלו על דעת עצמם וללא אישור כלשהו – ואלה לא הסתפקו בבזיזת הרכוש המובל בספינות אלא אף מכרו את המלחים והנוסעים בשוקי העבדים ששגשגו בערי החוף של אפריקה. אולם משלחת שודדי הים הזו הייתה שונה. בראשה לא עמד קפטן הוק או ג'ק ספארו אלא רב צעיר, בוגר הישיבה שבמלאח – הרובע היהודי של העיר פאס שבמרוקו – בן למשפחה יהודית מכובדת ממגורשי ספרד. שמו של הרב היה שמואל פלאג'י, ועיסוקו כמפקד ספינת פיראטים היה רק שלב אחד בחיים מרתקים ולא שגרתיים.

יידישע פיראטען

פיראטים יהודים? מסתבר שמדובר בתופעה הרבה פחות נדירה ממה שהיינו משערים. מיפו ועד לאיים הקריביים היו לאורך ההיסטוריה יהודים יורדי ים שידעו גם לשלוח ידם בביזה

ב-1969 הופיעה להקת חיל הים עם השיר 'יידישע פיראטען' שכתבו יורם טהרלב ודני ליטאי. מלותיו ההיתוליות של השיר משתעשעות ברעיון שקיימים שודדי ים יהודים דוברי יידיש, ועוסקות בעלילותיה של חבורת פיראטים הזוכה להערצה בריכוזים היהודיים במזרח אירופה. באוזני צברים מודרנים עצם קיומם של שודדי ים יהודים נשמע מופרך, אולם המחקר ההיסטורי הוכיח כי פיראטים יהודים היו דבר נפוץ הרבה יותר ממה שניתן לשער.

כאשר חוקרים תופעות ותהליכים היסטוריים שונים מגלים במקרים רבים כי גם יהודים היו מעורבים בהם. בעבר רווח בחוגים מסוימים הרעיון שלפיו היהודים חיו במשך כל תקופת הגלות בקהילות נפרדות ומנותקות מהחברה הסובבת אותם, אולם למעשה ניתן להבחין בהשפעה הדדית בין היהודים והעמים שבקרבם חיו, ובהופעתן של תופעות דומות בשתי הקהילות, פרי תהליכים דומים שהתרחשו במקביל. גם תופעת השוד הימי – שהייתה נפוצה מאוד בימי הביניים במקומות רבים בעולם, ובהם אגן הים התיכון, ים סוף, חופי אפריקה והאיים הקריביים – לא פסחה על העם היהודי. 

יש עדות לקיומם של שודדי ים יהודים כבר במאה הראשונה. יוסף בן מתתיהו כתב בספרו 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' כי בשנת 67 פליטים יהודים שנמלטו ליפו בתקופת המרד הגדול ערכו פשיטות שוד לאורך החוף מסוריה עד מצרים, וכתוצאה מכך ההפלגה לאורך החופים נעשתה בלתי אפשרית. מעניין לציין כי יהודים אלה נעשו פיראטים בדיוק באותה תקופה שבה לפי מקורות אחרים מרחב הים התיכון החל לשרוץ פיראטים ממגוון לאומים וארצות.

תופעת שודדי הים היהודים נעשתה נפוצה יותר לאחר גירוש ספרד. חוקרים שונים ביקשו להסביר את התופעה בשאיפות נקם של היהודים בספרדים ובפורטוגלים. ייתכן כי גורם זה אכן שימש לעתים עילה לשוד ספינות ספרדיות, אולם נראה כי הסיבה העיקרית הייתה כלכלית גרידא ונבעה בין השאר מאובדנם של מקורות פרנסה אחרים בתקופה זו. יהודים שימשו כנראה במגוון תפקידים בספינות, החל ממלחים פשוטים ועד למפקדי ספינות ואף למפקדי ציים. אחד הפיראטים היהודים המפורסמים ביותר בתקופה זו היה סינאן, מפקד הצי הימי של העות'מאני חיר א-דין ברברוסה שהיה מגדולי הפיראטים בכל הזמנים. סינאן, שכונה בפי העם 'הפיראט היהודי הגדול', הוביל ב-1534 צי של למעלה ממאה ספינות וכבש עבור פטרונו את העיר תוניס מידי הספרדים. ב-1538 היה אחראי לחיסול כמעט מוחלט של הצי הספרדי בקרב פרבזה שלחופי יוון.

שודדי ים יהודים פעלו גם סמוך לחופי 'העולם החדש' – אמריקה והאיים הקריביים – שאליהם היגרו עם הספינות הספרדיות והפורטוגליות בשלהי המאה ה-16, אך אלה לא היו הרוב בקרב הפיראטים היהודים גם אם היו מהמפורסמים שבהם. במאי 1655 הוביל היהודי אנטוניו קרבחל את הצי הבריטי של אוליבר קרומוול לאחד הניצחונות הגדולים של בריטניה על ספרד וכבש את ג'מייקה. חודשים אחדים אחר כך העניק קרומוול לקרביאל ולשני בניו אזרחות של כבוד בממלכה, ושלושתם היו היהודים הראשונים שזכו להתאזרח באנגליה לאחר גירוש היהודים ממנה ב-1290. קרביאל ובניו המשיכו לשרת את האינטרסים הבריטיים באיים הקריביים ולפקד על ספינות הוד מלכותו עוד שנים רבות.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו באיים הקריביים ובדרום אמריקה שני אחים יהודים נוספים שעסקו בקידום האינטרסים הבריטיים אך בעיקר בשוד ימי. אברהם ומשה כהן נולדו בג'מייקה בתקופה שבה התגוררו באי למעלה ממאה משפחות של יהודים אנוסים. השניים עסקו בשוד הזהב הספרדי, והאגדה מספרת שהם אף מצאו את מכרה הזהב האבוד של קולומבוס.

המסורת היהודית של שוד ימי ביבשת אמריקה המשיכה גם בתקופת המהפכה האמריקנית במחצית השנייה של המאה ה-18. סוחרים יהודים אמידים שהיו בעלי ספינות סייעו לכוחות המורדים בפשיטות ימיות שגרמו לאובדנן של יותר מ-600 ספינות בריטיות ולשוד של סחורות שערכן נאמד בלמעלה מ-18 מיליון דולר במושגים של היום.

הצי של ברברוסה מביס את הצי הספרדי בקרב פרבזה, 1538. הפיראט היהודי סינאן פיקד על הקרב, והנהגתו הייתה המפתח לניצחון העות’מאני. יוהנס אומד בהזד, שמן על בד, 1866

תפקיד מפתח

כיצד, אם כן, מצא את עצמו דון שמואל פלאג'י בתפקיד הפיראט? שמואל נולד בסביבות 1550 בפאס. כבן להורים מגורשי ספרד הוא גדל בקהילה שבה התערבבו מנהגים קדומים של יהודי מרוקו עם מנהגי המגורשים שזה עתה היגרו לחופי צפון אפריקה. אביו, הרב יצחק פלאג'י, היה ראש ישיבה ושמואל הוסמך אף הוא לרבנות. לאחר לימודיו פנה שמואל עם אחיו יוסף לעסקים ועד מהרה קנה לו שם של סוחר מצליח. בניו ואחייניו שימשו כולם בתפקידי מפתח במסחר במרוקו, חלקם היו מוכסים בנמלים וחלקם סוחרים בינלאומיים, ומאוחר יותר היו מהם שמונו לשליחים דיפלומטיים בארצות אירופה.

ב־1578, לאחר קרב אל־קצר אל־כביר – המכונה גם 'קרב שלושת המלכים' ובמהלכו נהרגו דון סבסטיאן מפורטוגל ושני סולטנים מרוקנים – הפכה מרוקו למעצמה מוסלמית שממלכות אירופיות חפצו בקרבתה. כיוון שהאחים שמואל ויוסף פלאג'י היו סוחרים מצליחים והיו בקיאים בשפות אחדות, הם החלו ב־1591 למלא שליחויות דיפלומטיות שונות עבור שליט מרוקו מולאי אחמד אל־מנצור (1578־1603), המכונה גם 'המלך המוזהב'. תחילה העסיק הסולטן את האחים בביצוע עסקאות של סחר חליפין עבורו, ואחר שרכשו את אמונו הוא הטיל עליהם משימות דיפלומטיות בעלות חשיבות עליונה לממלכתו. אחרי מותו של אל־מנצור פרץ בין בניו קרב על ירושת השלטון במרוקו. זעזועים פנימיים שיסעו את מרוקו במשך יותר מעשור. הדבר פגע קשות בקהילות היהודיות, ויהודים בעלי אמצעים חיפשו מקומות מגורים חלופיים. אחת התופעות המרתקות והלא מוכרות המאפיינת תקופה זו היא חזרתם של יהודים לספרד ולפורטוגל. יהודים עדיין לא הורשו לחיות בחצי האי האיברי, וכך נוצר מצב שנכדיהם של אלה שעזבו את ספרד משום שלא הסכימו להמיר את דתם ביקשו עתה להתנצר ולחסות בצל הכנסייה, אף אם היה זה מסיבות תועלתניות בלבד. יש הטוענים כי שמואל ויוסף פלאג'י ביקשו אף הם להגר לספרד, אך נדחו על ידי האינקוויזיציה מסיבות שונות. מהמחקר עולה כי יהודים ילידי מרוקו שהתנצרו נרדפו על ידי האינקוויזיציה שחשדה – כנראה בצדק – כי לא התנצרו בלב שלם.

למרות ששמואל לא התנצר ולא היגר לספרד, הוא עמד עד פטירתו בקשר רצוף עם בני אצולה בספרד. חוקרים אחדים טוענים כי הספרדים העבירו לו כסף רב כיוון ששימש סוכן כפול והעביר לספרדים מידע על הנעשה בחצר הסולטן במרוקו, ואף החולקים עליהם סבורים כי התנהגותו מעידה על כך שהבין את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בברית עם ספרד. בעוד פרשה זו נותרה עלומה עד היום, מעשיו השונים של שמואל למען בני עמו ומלחמתו הגלויה והעיקשת נגד ספרד מעידים כאלף עדים על השקפת עולמו.

ב־1607 הגיעו האחים פלאג'י למדריד לצורכי מסחר, אך זמן קצר אחר כך נאלצו לברוח מספרד בסיועם של ידידים רמי דרג. למרות שאין עדות ודאית באשר לסיבת עזיבתם את מדריד, ייתכן שהאחים עסקו בניסיון להשבת אנוסים ליהדותם, פעילות שללא ספק הייתה מעוררת עליהם את חמתה של האינקוויזיציה.

שגריר יהודי ממרוקו

ב־1608 מינה הסולטן מולאי זידאן את שמואל פלאג'י לשגריר מרוקו בהולנד. בתיווכו נחתם ב־1610 הסכם שלום היסטורי בין מרוקו להולנד. להסכם זה נודעת חשיבות רבה, שכן הוא היה ההסכם הראשון שנחתם בין מדינה נוצרית לבין מרוקו המוסלמית, וזאת בתקופה שבה הגורם הדתי היה ראשון במעלה בשיקולים השונים ליצירת בריתות. שמואל חתם בעצמו על ההסכם כמיופה כוח של הסולטן, וממקורות מהתקופה עולה כי הנסיך ההולנדי מוריץ מנסאו העריך את סגולותיו הדיפלומטיות של בן שיחו.

שנה לפני חתימת הסכם השלום בין מרוקו להולנד חתמו הולנד וספרד בתיווכה של צרפת על הסכם שביתת נשק והכרה הדדית בגבולות הקיימים. הסכם זה נודע בשם 'הסדר שתים עשרה השנים', כיוון שהסתיים כעבור 12 שנה ב־1621. לאחר ששמואל הצליח להשיג את הסכם השלום ההיסטורי בין מרוקו להולנד העניק לו הסולטן מולאי זידאן בלעדיות על המסחר עם הולנד. שמואל יצא מיד לדרך ובפיו הצעה מפתה לנסיך ההולנדי שאף העמידה במבחן את ההסכם שחתם מעט קודם לכן. הוא הציע לנסיך מוריץ כי יסייע לו בבניית צי של שמונה ספינות שיאוישו על ידי יותר מאלפיים אנשי צוות מיומנים ומזוינים במטרה לפשוט על ספינות הצי הספרדי המובילות זהב ודברי ערך אחרים מאמריקה. בתמורה הבטיח לו שמואל חלק נכבד מהשלל.

הנסיך מוריץ, שראה בספרד אויבת על אף הסכם הפסקת האש שחתם עמה, הסכים לסייע לשמואל. וכך בקיץ 1611 יצא צי של ספינות הולנדיות שדגלי מרוקו מתנופפים על תורניהן למסע שוד ימי ובראשו הרב שמואל פלאג'י, אשר הקפיד לקחת עמו למסעותיו טבח יהודי כדי שלא ייכשל חלילה באיסור בישולי גויים. מסעות השוד נמשכו למעשה עד לפטירתו של פלאג'י ב־1616.

תסבוכת דיפלומטית

בשלהי 1614 יצא שמואל מהולנד להתקפה נוספת על ספינות ספרדיות, אך בלב ים משהו השתבש – ייתכן שמחלה פשטה בקרב אנשי הצוות וייתכן שפרצה סערה – והם נאלצו לעגון בפלימות' שבאנגליה. בארבעה בנובמבר 1614 כתב ג'ון צ'מברליין – איש עסקים בעל קשרים בצמרת השלטון האנגלי שמכתביו מהווים מקור היסטורי חשוב לנעשה באנגליה במאה ה־17 – לשגריר הבריטי בוונציה:

כאן [בנמל פלימות'] נאסר שודד ים יהודי שהביא שלוש ספינות של ספרדים לפלימות'. הוא נשלח על ידי מלך מרוקו והשתמש באנייה הולנדית (מ.ה. חאנס, 'דון שמואל פאלאג'י, רב ושודד־ים', עמ' 37).

מששמע שגריר ספרד בלונדון על הגעתו של פאלאג'י הוא תבע מהמלך האנגלי לאוסרו בגין שוד הספינות הספרדיות. שמואל הציג אמנם בפני המושל של פלימות' כתב הגנה החתום על ידי המלך מ־25 באוקטובר 1614 שהעניק לו זכות למעבר חופשי בארצות הוד מלכותו, אולם בין אנגליה לספרד שררו באותה עת יחסים דיפלומטיים הדוקים ולכן ההשפעה הספרדית גברה ושמואל נעצר והובא למשפט בלונדון.

התסבוכת הדיפלומטית שנוצרה בעקבות מעצרו של שמואל מעידה על מידת השפעתו. השגריר ההולנדי בלונדון, נואל דה קארון, העמיד עצמו בתקופה זו לרשותו של שמואל ואף העיד עבורו בפני המלך. דומה שגם בית המשפט התרשם מאישיותו של שמואל עד כדי כך שיושב הראש הושיבו לצדו והוא הורשה להישאר בכיסוי ראש למרות שכולם היו חייבים לגלות את ראשם בבית המשפט. בית המשפט זיכה שמואל מההאשמות שהוטחו נגדו והוא שוחרר ממאסרו עוד בטרם הסתיים המשפט באופן רשמי.

במאי 1615 עזב שמואל את אנגליה. כבר בדרכו לארצות השפלה הוא התנקם בספרד – ספינתו החזקה בעלת שלושת התרנים תקפה אחת מספינות הדגל של הצי הספרדי ולקחה ממנה שלל רב. הוא תכנן כנראה להעניק חלק מהשלל לסולטן התורכי במטרה לקשור קשר דיפלומטי בינו לבין מולאי זידאן ממרוקו וכך לחזק את הברית נגד ספרד, אולם מזלו לא שפר עליו – הוא חלה אנושות ונאלץ הפליג הישר לחופי הולנד, שם התקבל כגיבור וכמנצח.

בט"ז בשבט שע"ו (1616) נפטר שמואל פלאג'י ממחלתו בהאג. מסע ההלוויה שלו דמה לזה של בן אצולה. לצד אלפים מבני הקהילה היהודית של האג ליווהו בדרכו האחרונה לבית הקברות היהודי באודרקרק שעל גדות נהר האמסטל גם הנסיך מוריץ ואצילים רבים. על מצבתו נחקקו דמות אריה וכתר אצולה ונכתב כי הוא היה חכם והתברך במעלת "הנושא טוב עם א־לוהים ואדם".

דמותו של שמואל פלאג'י – רב, דיפלומט, הרפתקן ושודד ים – היא דוגמה מרשימה ונדירה ליהודי שהשכיל לנצל את השינויים שהתרחשו בעולם בימיו, להשיג עושר רב ולפעול למען אחיו. חייו מעוררים השראה ומלמדים כי מי שמעז לפרוץ את המסגרות המקובלות עשוי לפעמים לזכות בכל הקופה, או אולי יותר נכון לומר – לשדוד אותה.

לקריאה נוספת:
מ.ה. חאנס, “דון שמואל פאלאג’י, רב ושודד ים”, בתוך יוסף מכמן (עורך), ‘מחקרים על תולדות יהדות הולנד’ א’, מאגנס והאוניברסיטה העברית תשל”ה, עמ’ 33-39; דוד קורקוס-אבולעפיה, “שמואל פאלאץ’ ומשפטו בלונדון”, בתוך ‘ציון’ כ”ה, תש”ך, עמ’ 122–133; Mercedes García-Arenal & Gerard Wiegers, A Man of Three Worlds – Samuel Pallache, a Moroccan Jew in Catholic and Protestant Europe, Baltimore and London 2003; Edward Kritzler, Jewish Pirates of the Caribbean, New York 2008.