הסינרגיה בין נתן העזתי, גאון צעיר עתיר כריזמה, לבין שבתי צבי, אישיות פרועה ומורכבת, חוללה רעידת אדמה דרמטית ועמוקה בעם היהודי. הצצה אל הסיפור שלא ייאמן של השבתאות

ובשנת העשרים התחלתי ללמוד ספר הזוהר ומעט מכתבי האר"י ז"ל והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים ושלח מלאכיו הקדושים ונשמותיו הטהורות והודיעוני הרבה מסודות התורה. באותה שנה, אחר שנתעורר כוחי במראות מלאכים ונשמות קדושות … ואני סגור בחדר מיוחד בקדושה ובטהרה אחר שנתפללתי תפילת לחש בבכי גדול בהיותי עסוק בתחנונים, הנה רוח על פניי יחלוף תסמר שערת בשרי וארכובותיי דא לדא נקשן [=מעין פיק ברכיים], צפיתי המרכבה וראיתי מראות א-להים כל היום ההוא וכל הלילה, ואז ניבאתי נבואה גמורה כאחד הנביאים 'כה אמר ה", ונחקק בלבי בבירור גמור על מי הייתה נבואתי … ואז הורשיתי על ידי מלאך הברית לפרסם מה שראיתי ונודע לי אמיתותו … וכן היה המלאך שנתגלה לי בהקיץ וגילה לי כמה עניינים נוראים.

את החזיון המדהים הזה תיעד ב-1667 מקובל צעיר ומסתורי ששמו כבר נתפרסם בכל רחבי העולם היהודי – נתן בן אלישע חיים אשכנזי, או בכינויו המוכר יותר – נתן הנביא העזתי (1643-1680). את תוכנו של החיזיון פירט מאוחר יותר משה פיניירו, מראשי התנועה השבתאית:

היה רואה כמו עמוד אש לפניו והיה מדבר עמו, ולפעמים היה רואה כמו פרצוף של בן אדם, וגם ידע בחינת הנשמה המדברת עמו … ובהיותו מעוטף בטלית ותפילין נתבטלו כל חושיו, אמנם עיניו היו פתוחות והיה לו שכל זך מכל הימים שלפניו, וראה כל הדברים כסדרם והמרכבה העליונה ופרצוף אמיר"ה [=אדוננו מלכנו ירום הודו, כינוי לשבתי צבי] וחזון זה נמשך כ"ד שעות, והכל נראה לו לא באורו של עולם זה אלא באור העליון, אור שבעת הימים שבהם רואה אדם מסוף העולם ועד סופו.

מיהו האיש הזה? מה היה בו, במקובל הצעיר והאנונימי שאפשר לו להניע את אחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה של העם היהודי? מאין הוא שאב את הכשרון ואת הכוח לסחוף אחריו את רובו הגדול של העם – על מנהיגיו, פרנסיו, רבניו ומקובליו – אל אמונה לוהטת במשיח המבשר על קץ ההיסטוריה?

 

אנרגיה גרעינית

נתן היה תלמידו המובהק של הפוסק המפורסם רבי יעקב חגיז שישב בירושלים. העדויות מתארות עילוי נדיר, גאון של ממש. לפני גיל עשרים הוא כבר מגיע לשליטה גבוהה בתלמוד ובפוסקים, ויודע שלושה סדרים מן הש"ס בעל פה. ימיו ולילותיו עוברים עליו בשקידה אינסופית בבית המדרש שבירושלים, בתעניות, בסיגופים ובזיכוך הנפש.

בגיל עשרים, משנשא אישה, החל לעסוק בקבלה ונכנס בשערי חכמת הנסתר. תוך שנתיים הגיע לשליטה בלתי נתפסת בזוהר, בכתבי הרמ"ק ובכתבי האר"י. משנכנס בשערי הפרדס הגיבה נשמתו בהתעוררות אדירה, שאינה אלא התפוצצות נפשית עצומה. האנרגיה של הרוח פלשה לנשמתו בלי פילטרים וצמצומים והפכה את לבו. הוא עבר המרה, מטמורפוזה ששינתה אותו בתודעתו העצמית והפכה אותו למישהו אחר, למשהו אחר.

ההתגלות הזו, שהייתה אולי גורמת לאנשים נורמטיביים לקרוס תחתיה, לאבד את השפיות ולשקוע בעולם של הזיה מנותקת, הטעינה את נתן העזתי באנרגיה שאפשרה לו להניע מהפכה חסרת תקדים בתולדות ההיסטוריה היהודית. בנוסף לכוח הרוחני היו בו גם כישורים אישיים יוצאי דופן: יכולת לפעילות אינטנסיבית לאורך זמן, ריכוז והתמדה, מחשבה דתית נועזת ומקורית ויכולת מפותחת להביעה אותה בכתב ובעל פה. לאלה נוסף כוח רצון חזק, מתודולוגיה מסודרת, וכשרון לעבודה על פי תכנית שיטתית ומפורטת. והחשוב מכל: יכולת בין אישית נדירה. הוא פשוט מִגנט את כל מי שבא אתו במגע. אנשים שנפגשו אתו חשו שהוא קורא אותם מבפנים, יודע אותם ידיעה אינטימית וחודרת שאין ממנה מפלט, והם הלכו שבי אחר הקסם שבו.

לאחר ההתגלות וקבלת ה'נבואה' התחיל נתן לפעול ל'תיקון הנשמות'. הוא גילה לאנשים את עוונותיהם הנסתרים, חשף את צפוני לבם והציע להם דרך לתשובה ולתיקון. רפאל יוסף הג'יליבי – נגיד הקהילה היהודית במצרים ושר האוצר המצרי, שהיה גם תלמיד חכם גדול בעצמו – שלח רבנים לתהות על קנקנו של המקובל הצעיר. הם פגשו אותו, הוקסמו מידיעותיו ומכוחו הרוחני ודבקו בו.

אחד מהאנשים שהגיעו ממצרים אל נתן היה תלמיד חכם בעל נפש קרועה כבן ארבעים, שבתי צבי, שהגיע באייר תכ"ה (1665) כדי "למצוא תיקון ומנוח לנפשו". אבל אז, "כראות אותו מהר"ר נתן, נפל לפניו ארצה וביקש ממנו מחילה שלא התאבק בעפר רגליו מדי עוברו למצרים, ובישר לו היותו נשמה גדולה עד מאוד".

 

 

אדם עולה ויורד

כדי להתחקות אחר הביוגרפיה של 'המשיח' נחזור 39 שנים אחורה, לשנת 1626. בתשעה באב באותה השנה נולד באיזמיר, אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמפוארות של האימפריה העות'מאנית, שבתי צבי. הוא למד תורה בצעירותו אצל רבי יצחק די אלבה ואצל רבי יוסף איסקפה, והוסמך כנראה לרבנות בגיל 18. בהמשך החל שבתי צבי ללמוד קבלה באופן עצמאי, ללא מורה, והתמקד בעיקר בקבלת הראשונים, בזוהר ובספר הקנה, ולא בקבלת האר"י שהייתה מקובלת יותר בתקופתו.

עד גיל עשרים לערך היה מסלול ההתפתחות שלו נורמטיבי. אז נשא שבתי צבי את אשתו הראשונה, והמוזרויות שבהתנהגותו נחשפו. זמן קצר לאחר הנישואין התלונן חמיו בבית הדין שהחתן נמנע מלגעת באשתו. בעקבות התלונה מחליט שבתי צבי לתת לאשתו גט. חודשים ספורים לאחר מכן נשא אישה שנייה ונהג גם בה באופן דומה. גם נישואים אלה, לא מפתיע, הסתיימו בגט.

מאז החלו להגיע העדויות הראשונות על התנהגויות יוצאות דופן. מניתוחן של עדויות אלה עולה ששבתי צבי סבל ככל הנראה ממחלה נפשית – מאניה דפרסיה. הדפוס המאני דפרסיבי מלווה אותו עד יום מותו ב-1676 במחזוריות קבועה: תקופות של אקסטזה, התלהבות והתרוממות רוח, שמלוות בתחושת שליחות ומחויבות, ולאחריהן תקופות של 'מוחין דקטנות', הסתרה, דיכאונות ומרה שחורה, שבהן חש עצמו נרדף מבחוץ ומבפנים.

בשנת ת"ח, לאחר פרוץ הפוגרומים האיומים של כנופיות חמלניצקי ועם התגברות הציפייה לגאולה, שמע שבתי צבי קול פנימי שבישר לו: "אתה מושיע ישראל … ונשבע אני בימיני ובזרוע עוזי שאתה הגואל האמיתי ואין זולתך לגאול". בתחילה איש לא התייחס אליו ברצינות, אבל אז הוא החל בהנהגות תמוהות: הוא הגה את השם המפורש בבית הכנסת, ניסה להעמיד את השמש בצהריים כיהושע בשעתו תוך שימוש בשמות קודש מהקבלה המעשית, ועבר עברות שונות בטענה שמעשיו הם 'מצווה הבאה בעברה'. בין השנים 1651-1654 פקעה סבלנותם של רבני איזמיר, ובראשם רבי יוסף איסקפה, והם מגרשים אותו מהעיר.

 

 

 

דג בעריסה

שבתי צבי עבר לסלוניקי, ובשעות ה'הארה' שלו המשיך בהנהגותיו המוזרות. הוא העמיד חופה ועדים ו'נשא לאישה' את ספר התורה. הוא גורש גם מסלוניקי, והגיע ב-1658 לעיר הבירה קושטא (איסטנבול). גם שם המשיך בטקסיו הפרובוקטיביים: הוא קנה דג ענק, קישט אותו, והשכיב אותו בעריסת תינוק כסמל לכך שהגאולה הקרובה תגיע במזל דגים. בית הדין, שחשש מ"כת חדשה העלולה לבלבל את הדעות", הלקה אותו ונידה אותו, אולם שבתי צבי רק התחזק בדרכו. ממד הזמן נעשה גמיש מאוד בנפשו, והוא חגג באותה שנה שלושה רגלים בשבוע אחד: ישב בסוכה, ערך ליל סדר, והמשיך לתיקון ליל שבועות. בהמשך 'קיבל' מהשמים תורה חדשה ומצוות חדשות שמתאימות לעידן המשיחי. תוכנה של התורה היה קידוש עברות שנהפכו מאותו רגע למצוות שטעונות ברכה. הברכה, שנאמרה לפני כל 'עברה לשמה' שעליה הכריז שבתי צבי, הפכה לאחד מהמאפיינים המוכרים של השבתאים: "ברוך … מתיר איסורים".

שבתי צבי חזר לאיזמיר ושוב עזב אותה ועקר למצרים, שם נישא בשלישית לשרה האשכנזית. מדובר בפרוצה לשעבר "שהייתה אומרת בטירוף הדעת שהיא תינשא למלך המשיח", ושבתי צבי נושא אותה "מפני סגולתה, כדי לקיים דברי הושע 'קח לך אשת זנונים'". ב-1662 הגיע שבתי צבי לירושלים, ובה המשיך בתעניות ובסיגופים לצד הנהגותיו הזרות. הוא הסתגר בחדרו והתענה משבת לשבת, ולעתים יצא למסעות התבודדות במדבר יהודה. לאחר כשנתיים קיבל שבתי צבי על עצמו את שליחותם של פרנסי ירושלים ויצא לאסוף כספים בקהילה היהודית במצרים.

בדרך למצרים עצר בחברון, ועל ביקורו מספר לנו אברהם קונקי, שהיה בהמשך אחד מתלמידיו הקרובים:

בהתפללו מעריב דמעות שליש שלא כדרך הטבע … רוב הלילה הייתי סביבות הבית אשר הוא חונה שם וראיתי מעשיו, והוא היה מתהלך ארוכות וקצרות בביתו וכל הבית היה מלא אבוקות של נר כי כן ציווה, והוא היה קורא בעל פה תהלים כל הלילה בקול גדול, קול ששון וקול שמחה, בקול נעים וערב לאוזן מאוד עד אור הבוקר. וכאור הבוקר הלך להתפלל תפילת השחר. מעיד אני שהיו ענייניו מבהילים, משונה מכל האדם בכל בחינותיו, ולא היו עיניי שבעי מלהסתכל בו … ואצלנו לא אכל ללא שתה ולא ישן לא שנת קבע ולא שנת עראי, בתוך תעניתו נכנס ויצא.

שבתי צבי הגיע למצרים ונכנס שוב לתקופה של מרה שחורה. ואז, כששמעו של נתן העזתי הגיע אל הקהילה היהודית באלכסנדריה, ארז שבתי צבי את מיטלטליו ונסע לעזה כדי למצוא מזור לנפשו המיוסרת. המפגש הדרמטי מתואר לעיל, אך התרופה שהציע לו נתן הייתה יוצאת דופן: הוא הודיע לו שהוא בעליה של נשמה גבוהה מאוד שאינה צריכה תיקון כלל, שכן הוא מלך המשיח.

 

ההכתרה

שבתי צבי, שהיה בעיצומה של תקופת שפל ומרה שחורה, מיאן בתחילה לקבל את הבשורה, אך יצא יחד עם נתן למסע לקברי האבות בירושלים ובחברון. המסע הזה גרם לשינוי: הם התבודדו בדרכם והתקרבו זה לזה. שבתי צבי סיפר לנתן את כל קורותיו מילדותו, כולל תקופות ההארה והשפל והגירוש מעיר הולדתו. אצל נתן השתבצו הסיפורים בחזון המרכבה שראה בחזיונו, ובתובנותיו על דרך הייסורים שבה אמור המשיח להזדכך.

הם חזרו לעזה לקראת שבועות, ואז התרחש אירוע נוסף שהשפיע עמוקות על תלמידי החכמים בקהילה. בליל החג, בשעת התיקון, התעלף נתן, נפל על הרצפה ופרכס. החכמים שסביבו שמעו קולות בוקעים מגרונו: "הזהרו בנתן ידידי לעשות דבריו, הזהרו בשבתי צבי ידידי, אילו ידעתם שבחיה דרב המנונא סבא והאיש משה עניו מאוד, כי ראוי שבתי צבי להיות מלך על ישראל".

לאחר החג יצא שבתי צבי מהמרה השחורה ומעריציו העידו: "ביום השלישי לאותו הדיבור של נתן הנביא חזרה ההארה ורוח הקודש על אדונינו בכפליים ותחי רוחו". ובי"ז בסיון תכ"ה החלה הבשורה הגדולה להתפשט אל הקהילות: יש בישראל מלך ונביא!

נתן חשף איגרת קדומה, שנכתבה כביכול בידי רבי אברהם, שהיה "חכם גדול בימי רבי יהודה החסיד, שנסגר ארבעים שנה והיה אוכל חולין בטהרה ולא היה רואה פני אדם והיה דורש את סודות התורה". באיגרת כתוב: "הנה בן נולד למרדכי צבי בשנת ה'שפ"ו ויקרא שמו שבתי צבי, והוא יכניע את התנין הגדול ויקח כוח הנחש בריח וכוח נחש עקלתון, והוא המשיח האמיתי. ויבוא לא ידיים למלחמה עד שיעלה חמור בסולם ומלכותו לנצח נצחים עד עולם ובלתו אין גואל לישראל". בהמשך האיגרת מתוארים הייסורים הגדולים והניסיונות שיעברו על המשיח, וכן ההתנגדות הגדולה מבני דורו ש"יעמדו עליו בחירופין וגידופין ואינון ערב רב בנהא דלילית". האיגרת גם מתארת את ההתמודדויות המיניות של המשיח ואת כוחות הקליפה שעומדים עליו להכניעו.

מכאן ואילך התגלגלו האירועים בקצב מהיר: שבתי צבי ענד על אצבעותיו טבעות עם שמות קודש, חקק נחש מנחושת כמשה רבנו (כמנין משי"ח), ודרש מהציבור יחד עם נביאו תיקוני תשובה קשים ותעניות. הוא גם ביטל את צום י"ז בתמוז וקרא בו ביום את ההלל הגדול, "כי הגיעה עת דודים והחתן יוצא מחופתו, ועל כן לא יהיה במעונות ישראל כי אם שמחה וגיל". אנשי עזה וחברון קיבלו ברובם הגדול את נשיאותו של שבתי צבי ללא עוררין וקראו לעצמם 'המאמינים'.