יותר מתל אביב ואפילו יותר מירושלים, יהודים רבים רואים בניו יורק את העיר היהודית ביותר בעולם. המגוון הדתי העצום, הזרמים ותתי הזרמים הרבים שנוצרו בה ב-150 השנים האחרונות, מעניקים לקהילה היהודית של ניו יורק אופי דתי מיוחד במינו

בשנת 1946 חזר אהרן פרנקל, חייל משוחרר, לביתו באפר ווסט סייד שבמנהטן. עם שובו גילה פרנקל שהוא כבר אינו חש בבית בשכונה היהודית האופנתית שבה גדל. "לשם מה חזרתי?", שאל פרנקל במאמר שכתב ב'קומנטרי', המגזין היהודי המוביל באותם ימים (Aaron M. Frankel, "Back to Eighty Sixth Street", 'Commentary', Augost 1946).

המקום שאליו חזר פרנקל היה לא רק העיר היהודית ביותר בארצות הברית, אלא גם הקהילה המשגשגת ביותר בניו יורק. באמצע המאה העשרים היה רחוב 86 מרכזו של העולם היהודי של ניו יורק, "אומרים שזה הרחוב שבו יהודים מרגישים הכי בבית", כתב פרנקל. רחוב 86 ושכונת אפר ווסט סייד שמסביבו היו מיקרוקוסמוס שייצג את מה שהיה לעיר ניו יורק בכללותה להציע ליהודיה: קצת מכל דבר.

אולם פרנקל – כמו חיילים משוחררים רבים אחרים – חש באפר ווסט סייד מחנק ואווירה פרובינציאלית. לדבריו, "יהודי רחוב 86 עדיין מרגישים בגלות, חוששים ללא הרף שהם עדיין לא שייכים ולא מקובלים". קבלתם הגוברת והולכת של היהודים ושל היהדות באמריקה בשנות הארבעים והחמישים המאוחרות והשתלבותם במדינה גרמו לחיילים משוחררים יהודים כמו פרנקל לחוש נבוכים מול הגבולות שכפו על עצמן המובלעות היהודיות. בהיותם בצבא הם גילו שאם הם לא עשו עניין מכך שהם מיוחדים או שונים, גם אף אחד אחר לא עשה מזה עניין. ההתנסות שחוו כשהתקבלו כ"חברים נורמלים בכוחות המזוינים האמריקנים" הובילה רבים מהם למסקנה שאין צורך בקיומם של חיים יהודיים במובלעות נפרדות בערים כמו ניו יורק. למעשה, היו שטענו שדווקא ההסתגרות מטפחת חוסר ביטחון. "הייתכן שהבעיה היהודית היא תוצאה של אורח החיים הצר שלנו לא פחות משהיא תוצאה של לחץ חיצוני?", תהה פרנקל, שהיה מודאג מכך שבני דתו לא ממש עזבו את הגטו אלא "שינו ואותו וציפו אותו בזהב".

יהודים אמריקנים אחרים שביקרו בניו יורק התרשמו מן הסתם יותר מהאפשרויות הגלומות בה לחיים יהודיים, כפי שכתב פרנקל עצמו: "לעולם אינך צריך ללכת יותר מעשרה בלוקים, ובדרך כלל חמישה או שישה בלבד, כדי למצוא בית כנסת לפי נטיית לבך". מצב זה הוא שהפך את ניו יורק ליעד ייחודי עבור יהודי ארצות הברית.

 

הולכת ומתפלגת 

למרות שפרנקל חש שעירו היהודית היא קרתנית ומחניקה במופגן, האמת היא שעברו עליה תהליכי שינוי רבים ומורכבים. כשהגיעו פליטים יהודים מברזיל לניו יורק ב-1654 ביקש המושל פיטר סטויווסנט למנוע מהם את הכניסה לעיר. למרות שהממונים עליו בממשלת הולנד ביטלו את ניסיונותיו אלה, המושל עדיין יכול היה למנוע מהיהודים לבנות בית כנסת ולתבוע מהם להתפלל בדממה. רק במאה ה-18 קיבלו יהודי ניו יורק רשות לעבוד את א-לוהיהם בציבור ובנו את בית הכנסת הראשון – 'שארית ישראל'.

בית הכנסת השני של ניו יורק – 'בני ירושלים' – נוסד ב-1825 ואז נוצרה הפרדה בין הקהילה האשכנזית לקהילה הספרדית. היה זה הראשון בשורה אינסופית של פילוגים בתוך הקהילה היהודית. ב-1829 התפלגה קהילת 'אנשי חסד' – כיום בית כנסת קונסרבטיבי גדול באפר ווסט סייד – מקהילת 'בני ירושלים'. ב-1835 היו בניו יורק ארבעה בני כנסת, ב-1845 עשרה וב-1855 למעלה מעשרים. באמצע המאה ה-19 נעלמה לחלוטין השאיפה לשמור על אחדות, חברי קהילות נטו להביע חוסר שביעות רצון מקהילתם, והצורך למשוך חברים חדשים עודד את הקהילות לערוך התאמות בהתנהלותן הדתית. באותם ימים היגרו רעיונות רפורמיים לניו יורק יחד עם צעירים יהודים שהגיעו מגרמניה. הם ביקשו לשפר את הגינונים בבתי הכנסת וכך לזכות בכבוד רב יותר מצד השכנים הלא יהודים.

אוטונומיה קהילתית הפכה לנורמה החדשה עבור יהודי ניו יורק, והיהדות האמריקנית המונוליתית הוחלפה בעשרות בתי כנסת וסגנונות של יהדות. כיוון שבמצב זה לא היה אף בית כנסת שייצג את הקהילה היהודית של ניו יורק, נוסדו ארגונים בין קהילתיים שמטרתם הייתה להתעלות מעל להבדלים ונוצרה בעיר יהדות דמוקרטית ומגוונת.

בסוף המאה ה-19 חולקה ניו יורק הלא אורתודוקסית בין היהדות המסורתית – זו שתיקרא לימים קונסרבטיבית – לבין היהדות הרפורמית, אם כי מטה התנועה הרפורמית הועבר מסינסנטי לניו יורק רק ב-1950. המגוון הדתי של יהודי ניו יורק היה התשתית שאפשרה ליהודים לא רפורמים לייסד ב-1886 את בית המדרש לרבנים באמריקה (Jewish Theological Seminar, ובקיצור JTS). המונח 'לא רפורמי' מתאר נאמנה את התומכים המוקדמים של תנועה זו: הייתה להם זיקה למסורת אולם הם לא חשו כבולים אליה. הם ביקשו למנוע את ההתבוללות ולמשוך מהגרים יהודים מזרח אירופים שהקיצוניות של הרפורמה דחתה אותם. בהיותה יריבת הרפורמה נהנתה היהדות הקונסרבטיבית בשלב ראשון אפילו מגיבוים של האורתודוקסים. רק באמצע המאה העשרים ביקשו הקונסרבטיבים להשיל מעליהם את ההגדרה 'לא רפורמים ולא אורתודוקסים'.

מנהיגים מוכשרים וכריזמטים עיצבו את דרכה של התנועה הקונסרבטיבית מאז ומעולם. סולומון שכטר, שגילם בדמותו את השילוב בין היהדות המזרח אירופית המסורתית לבין ההשכלה החילונית שאותה העריכו הקונסרבטיבים מאוד, ארגן מחדש את ה-JTS. הוא היה מוערך כל כך עד שגם מנהיגי קהילות רפורמיות התייצבו תמכו בסמינר שלו. בשנות השישים של המאה העשרים ניווט פרופ' אברהם יהושע השל מה-JTS את התנועה הקונסרבטיבית לעבר מחוזות הצדק החברתי וכרת ברית עם תנועות שפעלו למען זכויות אזרח. שכטר והשל, שניהם מזוקנים, דמו מאוד ללמדנים מזרח אירופים מסורתיים, אולם היו מעורבים בענייני השעה ושיקפו את השילוב בין ישן וחדש שהיהדות הקונסרבטיבית החשיבה כל כך. היעדרו של מנהיג מסוג זה כיום עשוי להסביר מדוע צעירים ניו יורקים רבים כל כך עזבו את התנועה הקונסרבטיבית והעדיפו קהילתיות יהודית לא דתית. כשם שבראשית המאה העשרים המונח 'לא רפורמי' ביטא בוז כלפי היהדות המתבוללת של הרפורמים באמצע המאה ה-19, כך המונח 'לא דתיים' מבטא כיום את חוסר שביעות הרצון של הדור הצעיר מהפשרנות של הוריו.