כשכל מתקפות הפתע של התורכים נכשלו הם הבינו מי מגלה את צפונותיהם והפכו את הארץ כדי למצוא אותו. סיפורו של המשורר, המרגל וסוכן הביטוח אלתר לוין ותעלומת מותו

בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת נהגו ילדי שכונת רוממה הירושלמית לשחק בחצר משרד התקשורת שבקצה רחוב האדריכל. היה זה בית אבן דו קומתי טיפוסי מתקופת המנדט שכלל חיפוי אבן מוקפד, חלונות גדולים בסגנון הבינלאומי, מרפסות מסוגננות ועצי אורן וברוש סביב גדר אבן. מה שמשך את הילדים למקום היו גלילי עץ ענקיים שמילאו את החצר. על הגלילים ליפפו עובדי משרד התקשורת חוטי טלפון באורך אינסופי, ועבור ילדי רוממה היה זה אוצר של ממש. מדי פעם היו הילדים מתגנבים לחצר לאחר שעובדי המשרד הלכו הביתה, חותכים חוטי טלפון באורך הנכון, קושרים אותם על ענפי העצים, מתנדנדים וקופצים מהגדר בקריאות טרזן. בימים שבהם נחה על הילדים רוח הרפתקנית במיוחד הם היו מרהיבים עוז, מטפסים לראש דקל הוושינגטוניה הגבוה שעמד בחצר האחורית של הבית וקושרים את החוט אל צמרתו כדי להגיע למרחקי קפיצה מפחידים. כל זה נעלם בבוקר כשעובדי משרד התקשורת גילו ששוב הותירו הילדים המרגיזים חוטים משתלשלים המפריעים למעבר, וחתכו את החוטים גבוה ככל האפשר בתקווה למנוע את ההתגנבות הבאה של הילדים אל החצר.

אף אחד מהילדים השובבים שהתנדנדו על הדקל לא ידע אז כי על אותו עץ ממש נקשר פעם חבל בנסיבות הרבה פחות צוהלות. היה זה בלילה אפל וסגרירי, בערב חג הסוכות תרצ"ד (1933), עת אישה צעירה בשם שולמית לוין שהתגוררה בבית הרבה לפני שהפך למשרד התקשורת, התעוררה לקול חבטות מוזרות מחוץ לחלונה שבקומה השנייה. היא הרימה את התריס ופרצה בצווחות אימה כשראתה את אביה, סוכן הביטוח והמשורר אלתר לוין, תלוי על חבל מצמרת הדקל כשהוא מת לגמרי והרוח העזה מטלטלת את גופתו וחובטת אותה בעץ.

 

מצלמה בדש הבגד

אלתר לוין נולד ב-1883 בפלך מינסק שברוסיה הלבנה למשפחה מיוחסת ואמידה. המשפחה עלתה לירושלים בהיותו בן שנתיים והשתקעה בעיר העתיקה. בעקבות פעילותו של אביו כשד"ר – שליח דרבנן, כלומר מתרים רשמי – של מוסדות דת ורפואה ירושלמיים בארצות הברית, זכתה המשפחה לאזרחות אמריקאית. העלם המוצלח זכה לחינוך תורני ולמד אנגלית, גרמנית וצרפתית, ובהמשך נישא לגיטל טויבש ונולדו לו שלוש בנות. הוא שלח ידו במסחר וייצג חברות שונות בארץ, ולבסוף פתח סוכנות ביטוח שסיפקה אז 'אחריות החיים', 'אחריות האש' ושאר ביטוחים כלליים. לצד עיסוקיו הארציים נודע לוין כאיש רוח חובב אמנות וספרות. הוא אסף ספרים, רכש ליטוגרפיות מקוריות ועסק בכתיבת מאמרים פובליציסטיים והגותיים בעיתון 'חבצלת'. בעיתון זה פרסם גם שירים מלאי פתוס בסגנון תנ"כי שעליהם חתם בשם העט 'אסף הלוי איש ירושלים'.

עיסוקיו הרבים, כמו גם קסמו האישי ורוחב אופקיו, הפכו את לוין לידידם של רבים מאנשי האליטה היהודית והערבית בירושלים. הוא היה בקשר עם דיפלומטים ואנשי ממשל עות'מאנים, ושימש יועץ ומתורגמן של הקונסוליה האמריקאית בירושלים. המחנך הפלשתיני הידוע ח'ליל אל-סכאכיני הפך לחברו הטוב לאחר שלוין למד אצלו ערבית, והיה מבלה אתו שעות ארוכות בשיחות על ספרות ערבית, על פוליטיקה ועל דתות.

שגשוגו הכלכלי של לוין הביא אותו להרחיב את עסקי הביטוח והנציגות המקצועית. הוא פתח סניפים בכל המזרח התיכון והעסיק סוכנים רבים, ושמו הלך לפניו כאחד מעשירי ירושלים. בעקבות הישגים וקשרים אלה הוזמן לוין כאחד מנכבדי ירושלים לקבל בראשית 1915 את פני שר הימייה ומפקד הארמיה הרביעית של צבא האימפריה העות'מאנית אחמד ג'מאל פאשה. במפגש זה, שנערך חודשים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התיידד לוין עם ג'מאל פאשה. הוא הפך עד מהרה לאחד מיקיריו של התורכי, לאחר שהבטיח לסייע לצבא העות'מאני ככל יכולתו ואף לתרום לו תרופות וציוד רפואי.

לוין הוזמן להשתתף באופן אישי במצעדים ובאירועים צבאיים והובא בסודות מן החזית, עד שבאחד המצעדים שהתקיים בביירות ב-1915 הוא נתפס עם מצלמה זעירה בדש המקטורן. הקצין הצעיר שחשף אותו מצלם בהיחבא את היחידות הצבאיות פנה מיד למפקדו, אך זה הזכיר לו כי לוין הוא חברו הטוב של ג'מאל פאשה ולכן רק ביקש ממנו לעקוב אחר תנועותיו. ימים אחדים אחר כך נצפה לוין מעביר צרור מסמכים לקצין אמריקאי על אניית קרב שעגנה בביירות. החיילים התורכים מיהרו עם הממצאים המרשיעים אל ג'מאל פאשה, אך הוא חייך וגילה להם כי לוין נשלח מטעמו במשימה חשאית לשאת ולתת עם האמריקאים על הרחקת ספינותיהם מקו החוף הלבנוני.

בסוף 1916 גברו ההתקפות הבריטיות על הצבא העות'מאני במרחב ארץ ישראל והתורכים תכננו מתקפות פתע, אך הן כשלו בזו אחר זו. לאחר שמתקפה משולבת באזור רפיח הסתיימה בכתישת הצבא התורכי החלו המפקדים הבכירים לחשוד כי בצמרת מקבלי ההחלטות בצבא העות'מאני פועלת חפרפרת המעבירה ידיעות מסווגות לאויב. עזיז בֵּיי, ראש המודיעין של הצבא התורכי במזרח התיכון, הסתער על החקירה ועד מהרה גילה כי אחדים מקציניו נוהגים לבלות את לילותיהם אצל פרוצות יהודיות בירושלים שמלקטות מהם מידע צבאי תמורת שירותי מין וכסף. אחת מהן, צעירה ממוצא אוסטרי שנתפסה, הודתה בחקירתה כי המפעיל שלה הוא אלתר לוין. על השאלה מדוע נתינה אוסטרית מעדיפה לסייע לאויב ולא לבני בריתה השיבה כי לוין שכנע אותה כי רק הבריטים יאפשרו את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל ולכן יש לעזור להם. אז הבינו התורכים כי לוין השתמש בסוכני הביטוח הרבים שפרס בכל המרחב ככיסוי לפעילות סוכנים חשודה בהרבה. בינם לבין עצמם הם גם תהו האם עושרו הרב בעיצומה של המלחמה לא הגיע מכסף שקיבל מהבריטים בתמורה לשירותי הביון שסיפק להם.