הוא המשיך לתאר בחרוזים את התפקידים השונים של כל אחד מבני הקהילה בשבת זו, הרבנים, הפייטנים, הנדבנים ומלמדי התלמידים, ובעיקר את גיבורי השבת – תינוקות של בית רבן. בית הכנסת – או הקהל, כפי שהיה מכונה בפי יהודי העיר דוברי הלאדינו – התמלא שירה. לעתים חוברו פיוטים מיוחדים לרגל אותה שבת – שבת הלבשה.

אל הבימה קרב הרב, אדם נשוא פנים ולבוש בגלימה טקסית מעוטרת. במוקד השבת עמדו דרשות הרב שכונו בפיהם דרושים. לדברי הרב חיים פאלאג'י, רבה של איזמיר באמצע המאה ה-19, זו הייתה השבת היחידה שבה הוא היה דורש לפני קריאת התורה. את דרשותיו לשבת זו הדפיס הרב פאלאג'י בספר 'צדקה חיים' שכולו דרשות לשבת הלבשה. באותה שבת דרש הרב גם בשעת המנחה, וכיוון שהשבת המיוחדת התקיימה בשבתות החורף הקצרות נראה כי לא היה לציבור רגע דל למנוחה. תיאור יפה של שבת זו מופיע בדרוש של הרב רפאל פנחס יאושע די שיגורה, רבה הראשי של איזמיר בראשית המאה ה-19:

דבכל מדינה ומדינה אשר ישראל שמה ישבו, אם מעט ואם הרבה, זה דרכם דהקהילות לעשות כדת היום אחת בשנה הלבשה לתינוקות של בית רבן בגילה ובצהלה … ויהי כעלות השחר כל העם רצים לדבר מצווה להתפלל תפילת ותיקין, כדי למהר לבוא להטות אוזן לשמוע הדרשה מאת הרב ומרביץ תורה קודם הוצאת ספר תורה, וכמעשהו ממנו עושים גם בתפילת המנחה. וכמעט אין להם מנוחה ביום שבת קודש הלזה, וכל היום נקדש בצדקה (הרב רפאל פנחס יאושע די שיגורה, 'אות לישועה', דף עה ע"א).

דרושי ההלבשה, שנדפסו בעשרות ספרים של רבני האימפריה העות'מאנית, חושפים בפנינו את התפוצה הרחבה של המנהג הייחודי החל מימיה הראשונים של קהילת מגורשי ספרד בסלוניקי.

ידוע כי במאה ה-15 פעלו חברות מלבישי ערומים שאספו כספים ובדים עבור עניים בערים שונות בספרד, ובהן סרגוסה וגוודלחרה. גולי ספרד ופורטוגל שהתיישבו בארצות אחרות הקימו חברות דומות. בעיר אמסטרדם למשל ייסדו יוצאי פורטוגל ב-1639 חברה לתרומת בגדים לילדים, וב-1828 נוסדה בקהילה הפורטוגזית בהמבורג חברת מלביש ערומים. מוסדות דומים היו לאורך הדורות בערים שונות באירופה, ובהן ונציה, פראג וברלין. בכל המקומות האלה נעשתה פעילות שגרתית של איסוף תרומות וחלוקת בגדים לנזקקים.

תצוגת הלבשה

בקהילה היהודית בסלוניקי קיבלה מצוות מלביש ערומים גוון מיוחד. מדי שנה בשבת חנוכה הפכה הצדקה לפסטיבל של ממש, והחגיגה הקהילתית לוותה בדרשות ובפיוטים.

בני הקהילה, שהגיעו לאימפריה העות'מאנית עשרות שנים קודם לכן כפליטים חסרי כל, פיתחו תעשיית אריגים חובקת עולם. אלפי יהודים עסקו בטוויה, בצביעה, באריגה ובתפירה של צמר ומשי, ושִמעה של תוצרתם הגיע למרחקים. סוחרים וחייטים יהודים סיפקו בדים ובגדים לא רק לשוק המקומי, אלא אף לחצר הסולטן העות'מאני ולקצינים הבכירים שבצבאו.

מרכזיותה של תעשיית הבגדים בקהילה היהודית בסלוניקי עוררה את מנהיגי הקהילה ורבניה לקבוע כללים לסדרי המסחר, ואלה עסקו בין השאר במחיר קניית הצמר מהרועים, בהיקף היצוא של חומרי הגלם ובתו התקן לצבע. החקיקה הקהילתית נקבעה בהסכמה, ולכן כונו הכללים 'הסכמות'. בדרך כלל נכתבו ההסכמות בעברית, כנהוג במסמכים יהודיים רשמיים, אך לעתים נכתבו בלאדינו שהייתה השפה המדוברת. נראה כי רק מיעוטן של ההסכמות הגיע לידינו, ובהסכמה משנת שט"ו (1555) יש עדות לשבת שהוקדשה להלבשת תלמידים עניים:

בראותנו שהכנסת ההקדשות לתצוגת ההלבשה הנהוגה בשבת חנוכה להלביש הנערים היתומים והעניים מתמעטת מיום ליום משני טעמים:

1. שאיזה קהלים רגילים גם הם לערוך תצוגת הלבשה, והדבר הזה גורם שיחידי הקהלים הללו אינם באים בשבת חנוכה לראות את השמחה הזאת.
2. על ידי מגביות שונות הנערכות בבתים ובחצרות.

על כן אנו החתומים מטה גוזרים שבשבת חנוכה, שהוא יום תצוגת ההלבשה לתלמוד תורה הגדול, אסור לערוך תצוגת הלבשה בשום קהל בעירנו. ואם במקרה ימצאו רצון לערוך תצוגת הלבשה באיזה קהל, עליהם לקבוע אותה ביום אחר (יצחק רפאל מלכו ואברהם אמארילייו, "ילקוט הסכמות שאלוניקי בלאדינו", 'ספונות' ב', תשי"ח, עמ' לב).

זה המקור הראשון המוכר לנו המזכיר תצוגת הלבשה, ומתברר כי באמצע המאה ה-16 כבר הייתה ירידה בהכנסות מהאירוע, מה שמלמד כי המנהג החל קודם לכן.