עוד חוזר הניגון | גבורה אז, גבורה היום

השיר 'אחיי גיבורי התהילה', שנכתב ערב מלחמת יום הכיפורים, קושר יחד רומן מפורסם, נאום חוצב להבות ואת סיפורם העתיק של החשמונאים. מנגינת השיר, שנכתבה מיד לאחר המלחמה, הפכה אותו מהמנון מלא פתוס לקינה נוגה

עטר פלג

בעיצומה של מלחמת העצמאות התפרסם הרומן ההיסטורי 'אחַי, גיבורי התהילה', פרי עטו של הווארד פאסט. פאסט, יליד 1914, בן ליהודים שהיגרו מאירופה לארצות הברית, כבר הספיק לכתוב רומנים אחדים שעלילתם התרחשה בתקופות שונות בתולדות ארצות הברית – מלחמת העצמאות האמריקנית, דיכוי האינדיאנים ומלחמת האזרחים. הספרים – שעסקו בעוני, בדיכוי ובגזענות – תיארו עוולות שהיו אופייניות בעיני פאסט למדינה קפיטליסטית, שיקפו את תפיסתו הפוליטית והיוו את הרקע להצטרפותו למפלגה הקומוניסטית ב-1944.

קומוניסט ציוני 

הרומן 'אחַי, גיבורי התהילה', שעסק במלחמת העצמאות החשמונאית, נתפס כרומן לאומי, ועל כן עורר את ביקורת חבריו של פאסט במפלגה הקומוניסטית שלאומיות הייתה ערך בעייתי בעיניהם. לא לחינם פרסם פאסט את הרומן בעיתוי זה. גיבור העלילה הוא שמעון בן מתתיהו, המתאר בגוף ראשון את הרקע לקרבות המכבים ואת מהלכם, ובעיקר את היחסים בין חמשת האחים. הספר נכתב כמגילה הנמסרת לציר בסנט הרומי המגיע לירושלים. הציר עצמו מנסח בסופו של הסיפור מכתב המתאר את פגישתו עם 'הטיפוס היהודי', ומשרטט את קווי השוני בין התרבות הרומית לתרבות היהודית.

הרומן היה למעשה שיר הלל לתפיסת החופש היהודית, הנובעת בעיני פאסט מהחוויה המכוננת של יציאת מצרים. ההשוואה בין מלחמת העצמאות של החשמונאים למלחמת הקוממיות שהתרחשה בארץ באותן שנים הייתה מובנת מאליה. בהקדשה לספר כתב פאסט:

לאשר הם שם, יהודים ולא יהודים שחירפו נפשם באותו מאבק עתיק יומין ובלתי נשלם על חירות האדם וכבודו.

הזדהותו של פאסט עם הקמת המדינה כשלוש שנים בלבד לאחר השואה הייתה גדולה. הוא תפס את הפרויקט הציוני כמאבק לגיטימי של לוחמי חופש, גם אם המטרה הייתה הקמת בית לאומי, אולם ידידיו ושותפיו הקומוניסטים לא ראו בעין יפה את תמיכתו במדינה הציונית. כקומוניסט אמריקני הוא חובק על ידי מוסדות התרבות הסובייטים, וכך בשנות החמישים המוקדמות פורסמה בברית המועצות רשימה של כל כתביו, כולל מאמרים נדחים בכתבי עת זניחים, אך שמו של הרומן 'אחַי, גיבורי התהילה' נעדר מהרשימה.

בישראל הייתה לרומן השפעה עצומה. כבר ב-1950 הוא תורגם לעברית, ובאותן שנים נהגו לומר כי כל קורא עברית בארץ קרא את הספר. ב-1951 עובד הרומן למחזמר שהוצג בקיבוץ שריד, ואת השירים כתב חבר הקיבוץ נתן יונתן. כשנתיים אחר כך, בחגיגות לציון 25 שנה לקיבוץ גבעת ברנר הועלתה הפקת ענק של המחזמר, וחברים רבים בקיבוץ השתתפו בעשייה. הוקם כפר חשמונאי של ממש סמוך לגדר הקיבוץ, והוכשר אמפיתאטרון ובו כ-5,000 מושבים לקהל. במחזה, שהוצג פעמים אחדות, צפו כארבעים אלף איש.

חנוכה או יום הזיכרון

עם סיומה של מלחמת ששת הימים נשא שמואל גונן (גורודיש), מפקד חטיבה 7 של השריון, נאום שנכנס לפנתאון הישראלי. מדבריו נצרבה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי השורה האלמותית "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו", אך הנאום זכור גם בזכות פנייתו של גורודיש לחייליו בסופו במלים "אחיי גיבורי התהילה". גורודיש ידע היטב כי שומעיו יבינו שהוא שולח אותם לספרו של הווארד פאסט, וכמו פאסט ביקש גם הוא, מפקד חטיבה 7, לחבר את פיסות ההיסטוריה היהודית ליריעה אחת, ולהבהיר ללוחמיו כי הם אינם פחותים בעיניו מלוחמי החירות החשמונאים שלחמו יותר מאלפיים שנה קודם למען עמם וארצם.

את השיר 'אחַי גיבורי התהילה' כתב דודו ברק זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים. הפתוס הבוטח שאפיין את נאום 'אחיי גיבורי התהילה' של גורודיש פעפע גם בו. ברק העביר את השיר למלחין שייקה פייקוב, אולם פייקוב לא הספיק להלחינו לפני המלחמה. בחופשה בת 72 שעות שקיבל ממפקדיו לאחר שהשתתף בקרבות ברמת הגולן הוא התיישב לכתוב את הלחן. אווירת הגבורה והתהילה שאפפה את דודו ברק כשכתב את המלים התחלפה לאחר המלחמה בתחושת יגון עמוק, ולכן המנגינה שחיבר פייקוב לשיר הפכה אותו לקינה של ממש. השיר הועבר בחיפזון לידיו של האמרגן שלמה צח, וזה בחר לשים אותו בפיה של הזמרת אילנית.

בדיעבד הקדיש דודו ברק את השיר לזכרו של סרן חיים חוצב, קרוב משפחתו בן קיבוץ גבעת השלושה. חיים, סטודנט להנדסת חשמל באוניברסיטת באר שבע, היה בירושלים כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא נסע מיד ליחידתו, עלה עם ארבעה טנקים שזיווד במו ידיו לרמת הגולן, לחם במהלך היום והלילה ונפל למחרת, בי"א בתשרי תשל"ד, בקרבות הקשים שהתחוללו ברמה.

כמו פאסט לפניו, גם דודו ברק הפך בשיר את חמשת בניו של מתתיהו החשמונאי לאב טיפוס של הלוחמים הישראלים – אלה שלחמו בימים ההם, ואלה הלוחמים בזמן הזה. בדומה לגורודיש, גם ברק שרטט קו ישיר בין שנת 167 לפסה"נ לשנת 1973, אם כי גורודיש כינה 'אחיי גיבורי התהילה' את הלוחמים שעמדו והקשיבו לו בסיום הקרבות, ואילו דודו ברק פנה אל אלה שמסרו נפשם. ההתייחסות האישית, הקריאה לבנים בשמם ולא רק בשם הכולל 'אחיי', מעצימה את תחושת האובדן בשירו של ברק, שבו השכול הפרטי הופך לשכול לאומי.

בתרבות הישראלית מזוהה השיר עם יום הזיכרון הרבה יותר מאשר עם חנוכה, וזהו אכן מקומו הראוי.